המתבודדים

שם הדמות

פרקים

סלנדרה וסורינדה

פרק I - העזיבה מוארלגוק, פרק II - קברה של גלנורה

אקינט

פרק I,  פרק II, פרק III

מדלר

פרק I, פרק II

ריבאן

פרק I

הירוקו

פרק I

בל נא תטעו - כל דמות עומדת בפני עצמה לעת עתה, אמנם זהו סיפור אחד שלם, כלולות בתוכו מספר חבורות ומסופר על כל אחת מהן בנפרד. בשלב מסוים (עליו נודיע), ננסה לבחור סדר לפרקים ולמקם אותם בצורה רציונאלית בסיפור.

 

סלנדרה וסורינדה: פרק I - העזיבה מוארלגוק

סורינדה וסלנדרה עמדו מעל קבר הוריהן.
הן לא ידעו מה לומר, רק לפני יומיים הם היו משפחה מאושרת, משפחה עם חיים טובים.
סורינדה הסתכלה על אחותה התאומה וראתה דמעות זולגות מעיניה, גם היא רצתה לבכות אבל היא חשבה שאסור לה, היא חשבה שהיא צריכה להיות חזקה בשביל אחותה.

סלנדרה הרימה את עיני השקד הירוקות שלה, הסתכלה לשמיים הכחולים האופייניים לתחילת האביב והתחילה בתפילה חרישית לאל שלה. בזווית עינה היא קלטה תנועה ליד השיחים שעל הגבעה שמעל בית הקברות.
היא ידעה כי זה דודה דורידן.
דורידן היה האלף השחור, המכשף, שהרג את הוריה.
היא זכרה הכול עד הפרט האחרון.

הם ישבו לאכול, זה היה ערב יום שבת. לפתע אביה שמע רעש מהחדר השני, זה נשמע לו מוזר, הוא ידע שהם היו לבד בבית. הוא נתן לכל העובדים ערב חופשי.
לחדר נכנס דורידן, האח שלו, עם פגיון ביד. דורידן הסתכל עליהם במבט רשע, הוא הוציא עוד פגיון מכיסו זרק את שני הפגיונות לשתי קצוות השולחן ונעלם בעזרת קסם. לפני שהאחיות הספיקו לעשות משהו הפגיון הראשון פגע בצווארו של אביהן והוא מת מוות מידי אך הפגיון השני פגע בבטן האם והיא נשארה בחיים, רק לעוד יום אחד. במשך אותו יום היא שכבה במיטתה, לא מסוגלת להחלים, עד שלבסוף השתחררה מייסוריה באנחה חלושה.

אחרי מות המלך ומלכה השתלט דורידן על המלוכה והכריז באופן מידי על סילוק הנסיכות, היחידות שיכלו להדיח אותו.

גם סורינדה הסתכלה על דורידן וכאשר ראתה את מבט הרצח שבעיני אחותה, משכה אותה הצידה ובשקט אמרה לה- "אל תדאגי, אנחנו עוד נמצא דרך להביס אותו, אבל בינתיים אנחנו חייבות להסתלק לפני שהוא יחליט להרוג אותנו"

לקראת הערב, אספה סלנדרה קבוצה של עשרה אנשים, חבריהם של משפחתה, היחידים שתמיד היו נאמנים להם.
"דורידן השתלת על הכתר. אנו חוששות לחיינו, אנחנו יודעות שיש לו את האמצעים לפגוע בנו..." היא סיפרה לכולם.
"נילחם בו" אמרו שני גברים באומץ,
"לא! אסור לנו, כוחותיו גדולים משלנו! נסיג עזרה ונחזור על מנת להביסו"
"לא תלכנה לבדכן" אמר קודרל, אחד הלוחמים שנכחו "ואילו רק אוכל, הגן עליכן אפילו במחיר חיי", "נצטרף גם אנחנו!" אמרו ארבעת הלוחמים האחרים לאחר הפסקה קצרה.
"לא נישאר כאן לבד" אמרו ארבעת טבחיות הארמון בהסכמה.
"לא אתן לך ללכת בלא הגנתי" אמרה לבסוף פיניוטה, חברתה הטובה ביותר של סלנדרה. באותו רגע נכנס לחדר פיולין, קוסם לבן וגם חברה הטוב של סורינדה, "שמעתי את שיחתכם" אמר בקול "אצטרף גם אני, השילוב ביני לבין סורינדה, חרב וכישוף, הוא צירוף חזק. אהיה לעזר"
סלנדרה הסתכלה על ידידיה בעיניים דומעות ואמרה בקול חנוק "כל יצור נמדד לפי חבריו, וברגע זה דומני כי אני אחת האלפיות מהחזקות בעולם".
ביום המחרת ניגשה סלנדרה לחדר אחותה, סורינדה עמדה ליד תיק ארוג והסתכלה דרך חלונה. "אנחנו צריכות ללכת" אמרה סלנדרה לאחותה, ללא התנגדות הרימה סורינדה את תיקה ויצאה מהבית
סלנדרה עמדה על הגבעה הקטנה ראשה מורם בגאון בעוד היא מסתכלת על ביתה האהוב אותו היא מיאנה לעזוב.
היא חייכה אל סורינדה שבאה לעמוד לצידה.
"זהו הגיעה העת, עלינו לעזוב" אמרה סורינדה לאחותה בעצב "או, סלנדרה אילו רק יכולנו להביס אותו".
"אני יודעת" אמרה סלנדרה בקול שבור "אילו רק יכולנו"
סורינדה הסתכלה על אחותה אני צריכה להיות חזקה חשבה לא רק בשביל סלנדרה אלא בשביל כול הקבוצה, הם סומכים עליי. עיניה נדדו אל קבוצת האנשים העומדת מאחוריה ומצפה בשקט ליציאה לדרך. אבל מדוע הם סומכים עליי? אינני יודעת מה לעשות לאין נלך? מי יעזור לנו?
"איננו יכולות להשליך יום שלם בצפייה על העיר אותה אנו עומדות לעזוב" אמרה סורינדה בכעס ופנתה ללכת אל עבר הקבוצה.
הנסיכות נכנסו לכרכרה בוא ברגע שיצא דורידן מהארמון, הוא קרב אל הכרכרה ובעוד חיוך אכזרי מרוך על פניו אמר "להתראות נסיכותיי, לו יהי מסעכן קל."
סורינדה וסלנדרה החמיצו פנים ויצאו לדרכן.
הם נסעו במסלול קבוע על שביל קטן סמוך ליער שמוליך אל העיר הבאה. סורינדה בראש יחד עם סלנדרה וחמישה הלוחמים במאסף. לקראת ערב חנתה הקבוצה הקטנה והקימה את האוהלים.
כאשר סיימו את ההכנות התיישבו כולם סביב המדורה והחליפו סיפורים ובדיחות. כאשר החשיך מכדי לראות דבר מלבד אור המדורה הלכו כולם לישון.
סלנדרה הייתה תשושה ונרדמה כמעט מיד, לעומתה סורינדה התקשתה להירדם, היא התהפכה על מצעי השינה שוב ושוב אך לא עלה בידה הדבר.
לבסוף, כשהבינה שהיא לא תצליח תירדם, קמה סורינדה ויצאה לשוטט. היא טיילה בסמוך ליער על מנת לא להסתכן יתר על המידה בהיכנסות לתוכו, לפתע שמעה קול מהיער, היא מיהרה חזרה אל האוהל ולקחה את חרבה.
נוזפת בעצמה חרישית על שלא לקחה את חרבה למין ההתחלה - בתור לוחמת היה עליה לעשות כן- היא הלכה בכיוון הקול. משלא שמעה דבר החליטה לדחות את הכניסה ליער ליום המחרת היא חזרה אל האוהל שכחה את דאגותיה ונרדמה.
למחרת בבוקר נחושה הייתה להיכנס אל היער לבדוק מהוא מקור הרעש. "סורינדה, את בטוחה שכדאי לעשות זאת שאלה סלנדרה "זה יכול להיות מסוכן ולא נחוץ"
"סלנדרה אם מישהו עוקב אחרי חבורתנו, צריך לברר מדוע, מה עם כוונותיו זדוניות?" אמרה סורינדה בדאגה.
"טוב, אבל אני מצטרפת אליך" אמרה סלנדרה.
"לא סלנדרה" אמרה סורינדה, הדאגה הכנה לאחותה משתקפת בעיני השקד הכחולות שלה." עם יקרה "משהו" מי יפקח על החבורה? את צריכה להישאר, ומלבד זאת אינני רוצה שתיפגעי."
סלנדרה וסורינדה משכו אחת את השנייה בחיבוק משותף "תשמרי על עצמך" אמרה סלנדרה והסתכלה באחותה נכנסת ליער.
כאשר נכנסה סורינדה ליער גל של קור וחושך פגע בה והקפיא את עצמותיה, היא גיששה באפלה בעוד עיניה מתרגלות אט אט לחושך.
לאחר שהתרגלה לחשכת היער התבוננה סורינדה סביבה. היער, אזור צפוף של עצים וחיות, עטף אותה מכל עבר. באומץ החלה לחפש מסביבה מקור לחשד.
לפתע כאילו הישר מתוך החשכה הופיע קול. הקול אותו שמעה בלילה הקודם. היא התקדמה לאט לעבר הקול וכשהגיע ניגלה לעיניה מראה אותו לא תשכח לעולם. על אדמת היער שכבה סוסת חד קרן קטנה, בצד גופה היה כתם גדול וכסוף. סורינדה נחושה בדעתה לעזור לחיה המסכנה, שמה את חרבה בנדן והתקרבה אל החיה האגדתית. בעדינות השקטה שהייתה אופיינית לה כשהתייחסה לחלשים ממנה ליטפה את הסוסה הצעירה, הסוסה שהייתה סקרנית לראות מהוא היצור שהתקרב אליה הרימה את ראש בזעירות ושמה את חוטמה בכף ידה של סורינדה. סורינדה ליטפה את חד הקרן בעדינות והניחה את ראשה על האדמה. "אני מיד חוזרת" אמרה לחיה הפצועה למרות שידעה כי אין היא מבינה אותה. היא רצה אל מחוץ ליער וחזרה אל הקבוצה. חסרת נשימה היא ביקשה מסלנדרה את סל עשבי המרפא. "מה קרה?" שאלה סלנדרה בדאגה ובמבוכת מה. "אינני יכולה להסביר כעת" אמרה סורינדה במהירות וחזרה ליער. סלנדרה עמדה מבוהלת ומבולבלת כאחד והסתכלה על אחותה הנעלמת בין ענפיי העצים. כרגע לאחר שסורינדה נעלמה ניגשה טבחית צעירה אל סלנדרה ונעמדה לידה. "מה קרה?" שאלה הטבחית בדאגה. אינני יודעת אריאן, אך סורינדה מדאיג אותי מאוד. היא יצאה להילחם וחזרה לבקש את סל עשבי המרפא, כדאי שאלך לבדוק מה איתה, אולי היא זקוקה לעזרה."
ולפני שאריאן הספיקה להתנגד נכנסה סלנדרה ליער. באותו הזמן עמוק יותר בתוך היער ישבה הלוחמת הצעירה ליד חד הקרן ומרחה על גופה של החיה תרופות שהכינה מעשבי המרפא השונים. בזמן שעסקה במעשיה חשבה על אחותה ועל הקבוצה ושאלה את עצמה שאלה שהטרידה אותה מזה זמן מה: איך אנחנו נשרוד?! ואז כאילו בכוונה יצאה מבין העצים לא אחרת מאשר אחותה התאומה סלנדרה. סורינדה חייכה למראה הבעת ההפתעה של אחותה.
"זהו חד קרן" אמרה סלנדרה בפליאה."סורינדה האם את?....מדוע את?.....איך?"
סורינדה צחקה את צחוקה המצלצל ואז פנתה להביט באחותה התאומה."או סלנדרה, את יכולה להיות כה מצחיקה לפעמים. אל תדאגי היא עוד קטנה למעשה החד קרן היא שעשתה את הקול שהבהיל אותי אתמול, בואי היא לא תפגע בך." סלנדרה התקרבה בחשש לא קטן אל אחותה ואל חד הקרן. סורינדה לקחה את ידה של סלנדרה וליטפה בעזרתה את חוטם הסוסה. סלנדרה ליטפה את הסוסה ולאחר מכן עזרה לסורינדה לטפל בה. לאחר שסיימו את הטיפול עזרו סלנדרה וסורינדה לסוסה לעמוד את רגליה. הם נפרדו ממנה בחיבוקים וליטופים וחזרו אל הקבוצה. אנשי הקבוצה לא יכלו להבין את חיוכיהן של סורינדה וסלנדרה, הם היו מבולבלים וסקרניים לדעת מה קרה. מופתעים היו עוד יותר כששאלותיהם נענו בחיוכים ובצחוק מצידן של האחיות.
הקבוצה הקטנה המשיכה בדרכה, הם היו בדרך כבר כמעט שבוע ועדיין לא קיבלו תשובה להתנהגותן המוזרה של האחיות, מה שלא ידעו, היה שתשובה לשאלותיהם תתגלה עוד באותו היום. הקבוצה עצרה עצירת בינים קצרה כשנשמע הקול. צוהלת התקרבה חדת הקרן הקטנה אל סורינדה, אנשי החבורה עמדו המומים בעוד סורינדה ליטפה אותה,
"סלנדרה, דומני כי יש לנו חברה חדשה במסע".
וכך גם היה.

חזרה למעלה

סלנדרה וסורינדה: פרק II - קברה של גלנורה

עברו כבר כחודשיים מאז יציאת החבורה וכולם התחילו להתייאש מהמסע המפרך.
הם לא ראו שום דבר מלבד חול וסלעים ובטח שלא יצור אנושי. החבורה הלכה בטור עורפי. סורינדה ראשונה ולידה צועדת חד הקרנית מאחוריהן היו שאר בני החבורה וסלנדרה במאסף, לפתע נשמעה צרחה מסוף הטור. כל החבורה הסתובבה כמעט מיד,  סורינדה הניחה את ברדסה על ראשה כך שפניה לא נראו מתחת לגלימתה, סימנה לווינקי (זה היה שמה של חד הקרנית) לשבת במקום וניגשה לראות מה קרה. היא הופתעה לראות גבר רזה בגלימות שחורות שמכסות את ראשו בברדס כך שלא ניתן לראותו, הוא החזיק פגיון קרוב לצווארה של סלנדרה וניתן היה לראות רק את חיוכו החולני, חצי חיוך. מאחוריו עמדה חבורה של כארבע עשר אנשים וניתן היה לראות, לפי גלימותיהם שרובם קוסמים. סורינדה סימנה לחבורתה לעמוד מאחוריה והניחה את ידה על ניצב החרב. "מי אתם ומה מעשיכם פה?" שאל הגבר.

"הם בטח מרגלים של המפקח" קראה אישה מאחור.

"אני לא חושב הילה, לא ראיתי אותם בעיר, ומלבד זאת רובם אלפים" אמר הגבר בגלימות. מי הם חושבים את עצמם? באים ומתקיפים מאחור, חשבה סורינדה. האם איבדתי כל תחושת ביטחון? איך לא ציפיתי לזה? "שחרר אותה" אמרה לבסוף "אנו רק עוברי אורח, נלך מיד" סורינדה הרימה גבה, "תענה לדרישותיי ולא נילחם בכם." חמשת הלוחמים הנהנו בהסכמה. האיש בגלימה פתח את פיו וצחק, צחוקו היה לא אנושי, קר.

"מה מצחיק אותך כל כך?" שאלה סורינדה בכעס.

"האם חושבת את שתוכלו לנצחנו בקרב?" שאל האיש בקול ערמומי. סורינדה חישבה את סיכוייהם כנגד הקבוצה היריבה ונוכחה לדעת את מה שהאיש בעל הגלימות ידע זה מכבר, הם היו שמונה במספר ואילו יריביהם היו ארבע עשר. חבורת הקוסמים החלה לצחוק. סורינדה, שראתה כי סלנדרה מסמנת לה באצבעותיה, לא הבינה את פרוש הדברים, אז לפתע נזכרה. "כולם לרצפה" צעקה ונשכבה במהירות.
בני החבורה מבולבלים אך צייתנים נשכבו על הרצפה במהירות. האדמה החלה לרעוד מתחתיהם, בני החבורה היריבה החלו נופלים, האיש בגלימות עזב את סלנדרה. באותה מהירות שבה החלה המתקפה - כך נסתיימה. בני החבורות הסתכלו מסביב מבולבלים, סורינדה נעמדה על רגליה וסלנדרה עברה להתייצב לידה. עכשיו הגיע תורן של האחיות לצחוק. "גם אנחנו יכולות לתקוף בהפתעה" אמרה סלנדרה.

"אכן, חזקות אתן" אמר האיש בעל הגלימות בשקט. "יריבות ראויות בהחלט."

"האם נמשיך עם הסודיות?" שאלה סורינדה בשקט והעלתה חיוך על פניה, "אינך רואה את פנינו ואיננו רואות את פניך, שנחשף?"

האיש  חייך גם הוא, "כמובן, שמי מדלר." אט אט הוריד האיש את גלימתו. מזועזעת, לחשה סלנדרה באוזנה של סורינדה "כמה נורא!"

מדלר היה אדם חיוור ורזה, שיערו היה שחור ועיניו הכחולות היו הדבר היחיד שנראה אנושי בו. בעצם, כל כולו נראה כמו שלד מהלך. סורינדה בלעה את הצרחה שאיימה לצאת מגרונה ופנתה למדלר, "שמי סורינדה וזוהי אחותי סלנדרה" אמרה בשקט. האחיות הורידו את ברדסיהן, בני חבורתו של מדלר לא האמינו למראה עיניהם, יופיים של האלפיות העומדות לפניהם היה מעל ומעבר לרגיל. אפילו מדלר, האדיש בדרך כלל, פער את עיניו. "אם כן, מה עושים כולכם באמצע מדבר שרגל אדם לא דרכה בו שנים?" שאל מדלר.

סורינדה וסלנדרה הסתכלו אחת על השנייה בעצב. "גורשנו על ידי דודנו" אמרה סורינדה לבסוף "הוא הרג את הורינו והשתלט על הממלכה, וארלגוק, שהגיעה לנו בירושה."

"סורינדה," אמרה סלנדרה לפתע,"היכן ווינקי?"

"אוי לא!" הזדעזעה סורינדה "היא עדיין מחכה לי!"
סורינדה שרקה שריקה ארוכה וחיכתה מספר שניות, היא החלה שומעת קול פרסות. "הנה היא באה" אמרה בחיוך. החבורה פינתה דרך לחד הקרנית שכבר לא הייתה כל כך קטנה, למעשה היא יכלה כבר לשפד על קרנה בן אדם אחד לפחות. ווינקי צהלה לראות בעליה ורצה בשמחה אל סורינדה וסלנדרה, ששמחו לא פחות ממנה. הן ליטפו אותה ושלחו אליה מחמאות. "האם אין סוף להפתעותיכן?" שאל מדלר בפליאה, "זוהי
חד קרנית!"

"עלינו ללכת" אמרה סלנדרה. "צודקת את אחותי, הגיעה זמנינו לצאת!" הודתה סורינדה, היא סימנה לחבורה וצעדה לכיוון הכרכרה. "חכו, נצטרף אליכם," אמר מדלר, "אנו הולכים באותה דרך"

"לו יהי!" אמרה סורינדה ופנתה לכרכרה בשנית, אך במקום להיכנס לתוכה המשיכה לתחילת הטור.

לאחר כחצי יום הגיעה החבורה לנווה מדבר משונה. "נחנה כאן?" שאל מדלר את סורינדה. "אינני יודעת," ענתה לו, "מקום זה נראה לי מוזר למדי"

"אך אנשינו זקוקים למנוחה ומתחיל להחשיך," זרק לעומתה מדלר בקול ענייני "וזהו המקום המושלם לחניית לילה, נעצור כאן."

כולם חנו בתוך נווה המדבר בשל הצל שסיפקו העצים. כולם, מלבד סורינדה שהתעקשה בסרבנותה לישון במקום אותו כינתה 'נווה הצללים' ומלבד זוטונית ששמה ליט מחבורתו של מדלר, שטענה בכל תוקף כי שמעה רעשים חשודים מהעצים.

"כיבוי אורות!" אמרה סלנדרה בתקיפות, צוחקת לעצמה "ממש כמו ילדים קטנים. כולם לאוהלים! גם את סורינדה!"
"סלנדרה, אני אשמור ראשונה!" אמרה סורינדה בכעס.
"תשמרי? איני זוכרת שקבענו משמרות." אמרה סלנדרה.
"כי, אהה... אממ... לא קבענו, כן... טוב, אני צריכה ללכת!"
"אם לא קבענו אז מדוע את שומרת?"
"סלנדרה, נווה המדבר הזה לא מוצא חן בעיניי. לפי המפה הזו המקום הזה נקרא 'נווה הצללים', את זוכרת את הסיפורים שאבינו היה מספר לנו כשהיינו קטנות, על נווה מדבר מכושף שבתוכו נמצא קברה של גלנורה, המלכה האפלה?"
"אלו הם סיפורי ילדים!" אמרה סלנדרה בשקט למרות שפקפקה בנכונות דבריה.
"אינני יודעת, אולי, אבל משהו לא בסדר כאן ואני אברר מהו!"
סלנדרה הלכה לאוהלה, ושכבה שם. אבל לא הצליחה להירדם, כי המשיכה לחשוב על אחותה.


סורינדה הלכה והתיישבה מחוץ לנווה המדבר, על גזע עץ קטן ששכב שם.
ליט, הזוטונית המוזרה, באה והתיישבה לידה, "תגידי... סורינדה, נכון? את מאמינה לי בקשר לקולות ששמעתי... נכון שאת מאמינה לי? את לא חושבת שאני משוגעת, נכון?"

"לא ליט, אני לא חושבת שאת משוגעת" ענתה לה סורינדה בחיבה "להפך, אני חושבת שאת צודקת."

ואז, בלי שום אזהרה, סורינדה קמה ממקומה, מה שגרם לליט ליפול אחורה, והלכה לכיוון נווה המדבר. ליט רצה אחריה, תפסה ברגלה של סורינדה ואמרה לה "את לא מתכוונת להיכנס לשם, נכון?"
"אני חייבת." היה כל מה שאמרה סורינדה, לפני שהורידה את ליט מרגלה, ופנתה לאוהלה של סלנדרה, מתעלמת מתחינותיה וצרחותיה של ליט.

סלנדרה בדיוק התחילה להירדם כשסורינדה באה אליה ואמרה לה "סלנדרה, קומי! עכשיו! אנחנו חייבות ללכת לבדוק משהו..."
סלנדרה קמה בלי לשאול שאלות "קחי את אדרתך," אמרה לה סורינדה "ייתכן שיהיה שם קר".

לפתע, באמצע הדרך שאלה סלנדרה "אחותי, לאן אנחנו הולכות?"
"למערות הקבורה של גלנורה" אמרה סורינדה ולא הוסיפה עוד.
סלנדרה הייתה המומה, אבל המשיכה ללכת. רק הפעם, היא הייתה בשקט.
פתאום, הן שמעו רחש מאחוריהן. שתי האלפיות הסתובבו אחורה וראו את ווינקי, החד קרנית, מסתכלת עליהן במבט תמים. סלנדרה התחילה לצחוק ואמרה "באמת חשבת שהיא תיתן לנו ללכת לבד?"

אחרי זמן מה הגיעו סורינדה, סלנדרה ו-ווינקי לפתח רחב של מה שנראה במבט ראשון כמו אולם עתיק.

הן נכנסו בטור. סלנדרה, שהחזיקה נר שמצאה בכניסה לאולם, נכנסה ראשונה, אחריה סורינדה, ואחריה נכנסה ווינקי. ברגע שהן נכנסו הדלתות נסגרו מאחוריהן בטריקה, סלנדרה נבהלה ונפלה על הרצפה. "קומי אחותי," אמרה לה סורינדה "אין לנו זמן".

"סורינדה שלי... היא תמיד הייתה האמיצה בינינו," חשבה לעצמה סלנדרה "תמיד!".

האחיות התחילו לסייר בתוך האולם. הן ראו ציורים משונים על הקירות. כתובות, בשפות עתיקות, שכמעט נמחקו. זה היה כמעט בלתי אפשרי לקרוא אותן.
לפתע, סורינדה אמרה "סלנדרה, לכאן, מהר! נראה לי שמצאתי משהו!"
סלנדרה מיהרה לסורינדה בעוד ווינקי רצה אחריה.
סורינדה מצאה סדק קטן בקיר, שדרכו הן יכלו לצאת. "את בטוחה שנצליח לעבור פה?" שאלה סלנדרה והסתכלה בסדק בפקפוק גלוי.
סורינדה לא ענתה. היא פשוט עברה דרך הסדק וקראה לאחותה "בואי, זה מספיק רחב, וגם ווינקי יכולה לעבור פה."
סלנדרה עברה, ושמעה את שריקתה של סורינדה, שסימנה לחד קרנית לבוא אחריהן.

סלנדרה, סורינדה ו-ווינקי מצאו את עצמן בתוך מערה ארוכה, הן נכנסו עמוק לתוכה, כשפתאום סורינדה נעצרה, "סלנדרה, המקום לא מזכיר לך את התיאורים של אבא, על מערת הקבורה?"
"את צודקת... יש פה משהו מוכר..." ענתה לה סלנדרה בשקט.

סורינדה החישה צעדיה, וסלנדרה ו-ווינקי נאלצו ממש לרוץ כדי להשיגה.
בפתאומיות הן הגיעו לקיר, שעליו היה חרוט בשפה האלפית העתיקה, שרק מעטים יכלו לקוראה.
סלנדרה, שידעה שפות עתיקות, בזכות לימודיה, התקרבה לשלט, ולאור הנר קראה את הכתוב:
"קברה של גלנורה, המלכה האפלה, קללה על ראשו של הנכנס."

חזרה למעלה

אקינט: פרק I

"תהלוכת המתים", כך כינוה תושבי העיר, הייתה מוקד הבידור המרכזי בקליאנס, קהל רב התקבץ בכיכר השוק מדי חודש לצפות בהוצאות להורג. לילה ירד, התהלוכה הייתה בעיצומה, אלפי אנשים עמדו בשולי הרחובות עת הובלו העבריינים מבית הסוהר המקומי, דרך אחוזתו של המושל - שהייתה ממוקמת במרכז העיר, ועד לרחבת התלייה. אקינט פסע בשלווה יוצאת מן הכלל יחסית לאדם שעומד להיתלות בעוד מספר דקות, אך מוחו לא היה נתון למחשבה שחייו עומדים להקפד בעוד מספר רגעים, הוא בחן את השלשלאות שהיו מהודקות בחוזקה סביב גופו וניסה למצוא בהן ולו פגם קט אחד שעשוי לסייע בידו להימלט, בכל פעם שהרגיש במבטו של אחד השומרים היה שומט את השלשלאות מידיו, כאילו מודה בתבוסתו, ומנסה להסב לעצמו מראה נינוח. בני לווייתו של אקינט - שותפיו לפשע, שאף לא ידעו מה פשרו, צעדו מאחוריו בעצבנות, פניהם היו חרושי קמטים, עייפות שהעידה על העימות הממושך שהתחולל בינם לבין חיל המשמר עת ניסו לעבור בשערי העיר ללא אישור מטעם הרשויות. עתה, לאחר שסוף סוף שמצא פירצה במתכות הכבדות בהם נכבל, נחה רוחו של אקינט והחל שוב צועד באותה קלילות בה פסע תחילה. התהלוכה הגיעה עד לביתו של המושל ולאחר מכן פנתה לעבר הסימטאות האפלות של העיר, צחנה שררה במעברים וריח עשן מר התאבך ברחובות, היה זה האזור היחיד בעיר אליו לא העזו התושבים לצאת ללא ליווי של משמר העיר. מדי יום ביומו היו נמצאות גופות שסועות, זבות מדם, על מפתני הדלתות. תושבים, שהיו נחטפים ללא הרף ברחבי האזור, לא נראו עוד ברחבי העיר. התרחישים זיעזעו את חיילי המשמר ולא היו רבים שששו להתלוות לתושבי הסמטאות המועטים, שיצאו לצפות במחזה מיוחד במינו זה, ולאחר מכן השתרכו מאחורי ההמון, שצעד בהתלהבות אחרי השבויים עד לאזור בו עתידות היו להתבצע התליות.

הצעדה הייתה ארוכה ומייגעת ונראתה לאקינט כנצח. "עתה," חשב, "אנו מובלים ברחובות ככלבים, יבוא יום... יום בו כולם יכירו בגדולתינו, ולא יעלו עוד על דל שפתיהם מילות גנאי או השפלה, הם ירתעו מאיתנו, גופם ייתקף בצינה רק למשמע שמותינו, יבוא יום..."

המחשבות התערפלו במוחו למשמע תרועות חצוצרה, שהיו כה רמות עד כי נשמעו בכל רחבי קליאנס. "צריך להתארגן, ומהר," הרהר בהולכו לכיוון הכיכר, "האם יהא עלינו להסתתר ביערות וולגאז? עד אשר נמצא מקלט?" אך מחשבות אלו לא ניקרו במוחו זמן רב, "הבריחה," חשב, "היא חשובה מכל, עלינו להתכונן!" הוא היטה את ראשו לאחור והשמיע יבבה מחרישת אוזניים, מספר רגעים לאחר מכן, נשמעו יבבות זאבים מחרידות עוד יותר, הם הגיעו מכל הכיוונים. השומרים והאנשים בקהל נתקפו בהלה פתאומית והחלו אצים לכל עבר- יוצרים מהומה, מנסים להזעיק עזרה. אקינט הסיר מעליו את השלשלאות במהרה ופנה לעבר הרטיין, שהיה אחד מהלוחמים הנועזים ביותר בחבורה, הוא הזדקק לעזרה מעטה מאוד, היות וגם הוא הצליח לשחרר קלות את אזיקיו במהלך הצעדה. וכך, פנה כל מי שהשתחרר, לעזור לרעיהו, עד אשר היו כל תשעת הרעים חופשיים ומוכנים למנוסה. ופתאום, נשמעה צווחה חדה מבינות לקהל, כל הסובבים נדמו. גופת עלפית נראתה במרחק מה מהחבורה, מוטלת על האדמה הלחה, מפרכסת וזעה ללא מנוח, מבטנה החטובה ניגר דם בזרם בלתי פוסק, ניכר היה כי זהו פצע מדקירת פגיון. העלפית השתנקה ועייניה נפערו למראה בטנה, מכוסה כולה בדם עלפים ירוק, היא פלטה אנקה חלושה והשתתקה. "אני יכול להצילה!" נשמעה קריאה עמומה מהקהל, זוטון קטן קומה החל לפלס דרכו בקהל המופתע. משהגיע לעלפית, כבר היו בידו עשבי המרפא ששלף משקיק עור קטן שהיה תלוי בחגורתו. "אין זמן! מהרו!" צעק אקינט, שניים מבני חבורתו הרימו את העלפית הפצועה בעדנה וארבעה נוספים נאלצו לאחוז בזוטון המתפרע, "אחרי!" אקינט פתח במרוצה לעבר השער האחורי של העיר, וכן עשו חבריו. מפקד המשמר החל לצעוק לכל הכיוונים, מחלק פקודות. "לאן עכשיו?" שאל אקינט את עצמו משהגיעו הוא ורעיו לשער שהיה נעול במנעול ענק מימדים ומקובע בתוך חומת האבן האיתנה. "תנו לי לנסות!" צרח הזוטון "אני מומחה בפריצת מנעולים!". "עיזבו אותו," אמר אקינט בקול מתון, "הניחו לו לנסות, אין לנו כל ברירה אחרת."

הארבעה הרפו מאחיזתם והזוטון נפל בקול חבטה גדול על האדמה, סינן קללה בהביטו לעבר הגברים ששמטו אותו, קם במהירות על רגליו והחל לנער את בגדיו. "מהר, טיפש שכמותך!" צעק אחד מבני החבורה, "המשמר יעלה בקרוב על עקבותינו!". הזוטון מיהר והתייצב לנגד השער, הוא התעלם מידו המושטת של הרטיין ואך שלף מכיסו כלי מתכת, שלא היה מוכר לאף אחד מבני החבורה, הרי ככלות הכל - הוא עצמו המציא אותו!

הזוטון פתח את הכלי בכמה תנועות יד, ולתדהמתם של כל הנוכחים, הכלי היה ארוך כעת, פי שלושה מאורכו המקורי. הוא הניפו מעלה, ודחף אותו לחור המנעול, סובב מספר פעמים אנה ואנה, פעם מושך לעברו ופעם דוחף חזרה. לאחר דקות ספורות היה המנעול מוטל על האדמה והשער פתוח לרווחה. "מצויין, וכעת, נשים פעמינו לעבר יער וולגאז, זהו המקום היחידי בו נוכל למצוא מחסה, לפחות לעת עתה, אולם לפני-כן, עליך לטפל בעלמה" אמר אקינט בהביטו לעברו של הזוטון, הזוטון הנהן קלות והורה באצבעו לעבר סבך עצים במרחק מטרים ספורים מהם.

שני הגברים שנשאו את העלפית הצעירה הניחוה בזהירות על מצע עלים רך שהכין אקינט בצל העצים, העלמה הייתה מחוסרת הכרה ונשמה בכבדות. הזוטון ניגש אליה בפיזור נפש וכרע לצידה, עורם עלים, שנמצאו בקרבת מקום, לאחר מכן שלף שני אבני צור מכיסו, האחת ארוכה ודקיקה והאחרת מעוגלת, את חוד האבן הארוכה שהחזיק בשמאלו תקע במרכז הערימה והחל לשפשף בה את האבן שהחזיק בימינו, לאחר מספר רגעים ניצתה האש. כל בני החבורה הצטופפו סביבו וצפו, הזוטון קטן-הקומה שלף מכיס פנימי צלוחית רקומה מעלי תאנה ושפך לתוכה את כל תכולת מימייתו שהייתה קשורה ברצועת עור צרה ותלוייה על כתפו, אחר הניח את הצלוחית על ערימת ענפים רטובים, שהשעינם אחד על השני מעל לאש עד אשר החלו המים לרתוח. משהוציאם, זרק לתוך הצלוחית את עשבי המרפא והניח למים להספג בגוון האדמדם של העלים ובסגולות המרפא שלהם. בינתיים, הוציא ממחטה שהייתה תלוייה על חגורתו ומשהיה התבשיל מוכן, טבל  אותה בצלוחית וסחט אותו מעל לפצעה של העלפית. בני החבורה נרתעו למשמע זעקתה של העלמה והחלו לתלות מבטים מאיימים בזוטון, לאחר מספר רגעים, משהוטב לה, הצליחה להסדיר את נשימתה ונשאה את עינייה לעבר אקינט, שכרע לצידה. "היכן אני?" שאלה בקול חלוש, ואחר, תשושה, עצמה את עינייה ונרדמה בשלווה לאור המדורה.

חזרה למעלה

אקינט: פרק II

גבעות קליאנס נצצו לאור השחר, מטילות צל ארוך ומאיים על בתי העיר.

הזוטון הקיץ באורו הראשון של הבוקר, פניו נפולות מההתנסות של יום האתמול, הוא נראה ירא מתמיד. הוא פנה במהרה לעבר העלפית שנחה במרחק-מה ממנו, משהשתכנע שמצבה השתפר, שלף מאחד מכיסיו הפנימיים תחבושת חדשה, ספוגה בתבשיל שהכין. הוא הסיר את התחבושת ספוגת הדם מבטנה החשופה, תוהה מדוע אקינט אינו עומד לצידה, הוא לא היה היחיד שהבחין בניצוץ בעיניו של אקינט ובמבטו הרחום כשנח על בת-הלילית בפעם הראשונה. העלפית השמיעה אנחה קלה כשהניח הזוטון את התחבושת הטרייה על פצעה וחזרה לישון. תחושת הקלה עצומה פקדה את הזוטון בראותו את בני החבורה ששכבו במעגל, שאת מרכזו היוותה העלמה הפצועה. הוא התיישב על מצע העלים הרך שערך ליל אמש והחל מדשדש בכיסיו, לאחר שהוציא חופן עלים ועשבים מכיס חגורתו, נשען על גזע העץ שבקרבתו שכב והחל למיינם בקבוצות - עשבי מרפא, עלי חיטוי,עלי בישול אדמדמים ואף מספר קטן של עלים להכנת רעלים.

אקינט פסע אנה ואנה בשולי השביל שעבר בקרבת מקום, טפיפות צעדיו האיטיים נשמעו אך בקושי, הופך במוחו את תוכניותיו, כשלפתע עלתה מחשבה במוחו - הוא אינו יודע את שמו של הזוטון, ואף על קורותיו מאומה, הוא גמר בליבו לדלות מידע זה מהזוטון בהזדמנות הראשונה שתהיה בידו. שאר בני החבורה היו כבר ערים, מנגבים את קורי השינה מעייניהם, חלקם כבר החלו בדרכם לעבר העצים המרוחקים בכמיהה לרוקן את שלפוחיתם. אקינט ידע שמשמר העיר תר אחריהם, עוד ידע, שאין ברשות הרשויות סיירים מהימנים שיהיו מסוגלים לאתרם בין ליל ולכן לא הציב שמירה. אל לו להפר את מנוחתו של אף אחד מבני חבורתו, הם יצטרכו כל טיפת כוח שביכולתם לחסוך, מסע ארוך ומפרך עומד בפניהם.

משראה שכל בני החבורה מוכנים, פנה אקינט לעברם, פוסע בקלילות לעבר שרידי המדורה מליל אמש, הזרדים המפוחמים היו מפוזרים על האדמה בקרבת מצעו של הזוטון, אקינט נעמד בסמוך לשאריות והחל לכסותם בחול, שמא יגלו המתחקים אחריהם את עקבותיהם. הזוטון היה בין-רגע על רגליו, לאחר שניער את העלים המיותרים מבגדיו, הושיט את ידו הצנומה לעברו של אקינט, "כנראה שלא עלתה בידינו הזדמנות להכיר," פלט במבוכה, מנער את כף ידו. עיניי כל הסובבים היו נעוצות בהם כעת, אקינט הושיט את ידו ולחץ אותה.

"ובכן," אמר אקינט כששחרר את ידו, "את שמי אתה כבר יודע, אמנם לי אין אף שמץ של מושג על שמך או על מוצאך." סיים בנימוס. נשמעו מלמולי הסכמה מבני החבורה, הזוטון התנדנד קלות ואמר "אממ... שמי הוא סנקנטאר." אמר לבסוף. "אבי הוא מזכירה של המועצה העירונית, הוא יכעס נורא כשיגלה שנעלמתי..."

 "אין בידיך ברירה אחרת אלא להתלוות אלינו" אמר אקינט בנימה עצבנית במקצת, הזוטון נרעד למשמע הדברים, מילא ללוות אותם אל מחוץ לשערי העיר ולדאוג לעלמה הפצועה עד שמצבה ישתפר, אבל לנטוש את ביתו בשביל קבוצת לוחמים פרועים שזה עתה פגש?!

"איני יכול," היה הדבר היחיד שמסוגל היה לפלוט מפיו, "משפחתי מצפה לשובי. יצאתי לצפות בתהלוכה כהרגלי מזה שנים רבות, לא צפיתי שדבר כזה יקרה, אני לא אעזור לחבורת פושעים נמלטים!" זעמו ניכר בו כעט, משהבין כמה חשובה לו משפחתו. אקינט נותר שליו, "כפי שאמרתי, אתה בא איתנו," אמר בפשטות, "העלפית זקוקה לך, כן גם אנחנו".

"וכן גם משפחתי..." הוסיף הזוטון בעצב. משהבין שאין בידיו ברירה אחרת, השפיל את עיניו לאדמה ופרץ בבכי מר.

אקינט החליט להניח לו לנפשו, לפחות לעת עתה, עד אשר ירגע. הוא פקד על הכוהנת שבחבורה להשגיח על  העלפית, שלושה נוספים צוו ללקט זרדים ולהקים מדורה ,ולצורך העניין, לוו הרעים את אבני הצור של הזוטון. שניים אחרים שזרו סיר קטן מהעלים שנמצאו בקרבת מקום והלכו לחפש מים. הרטיין הלוחם, ושלושת הנותרים ילכו עם אקינט לפאתי היער - לצוד.

לאחר שעה כבר נערמו העצים והמדורה בערה, מעליה ניצלו ארבעה ארנבים צעירים שהצליחו לתפוס בידיהם, עורם, שהופשט בפגיונו של הזוטון שימש להם להכנת ארבעה נאדי מים שמולאו גם הם עד הסף.

אקינט ניגש בצעדים בטוחים לעברה של העלפית הנאווה וכרע לצידה. תווי פניה, הבחין, היו עדינים ויפהיפיים להפליא, שערה הזהוב התנוסס ברוח הקלילה, היא הביטה בו בעייניה הכחולות, מחפשת רמז כלשהו בהבעת פניו, הוא השיב לה מבט מלא חמלה ודאגה. "איך את מרגישה?" שאל בשפה המדוברת. על-אף שהבינה את לשונו היטב, העדיפה לענות בשפתה, "מצבי משתפר." ענתה ברכות.

לאחר התמהמהות קצרה, נטל אקינט את נאד המים שלו וקירב אותו לפיה, העלפית הנהנה, הוא קירב אותו לשפתיה והשקה אותה. המים נזלו לאורך צווארה, במורד חזה השזוף ועד בטנה, כשהגיעו המים לפצע, פניה התעוותו בכאב, היא דחפה את הנאד מפיה והודתה לו בפנים חמוצות. אקינט הניח את הנאד וניגש לעבר המדורה, קרע פיסת בשר והגיש אותה לעלפית, היא נטלה אותה בביישנות והחלה לאכול. לאחר מכן, קרא לכולם להתכבד, וכן עשו.

כששבעו כולם, החלו להתארגן. שעת הצהריים קרבה ולפניהם עומדת עוד כברת דרך ארוכה עד אשר יגיעו למקום מבטחים.

אקינט כינס את בני החבורה סביב שרידיה של המדורה, "בל תטעו," אמר, "הדרך שעומדת לפנינו ארוכה ורצופת סכנות, שמא תתייחסו אליה בקלות ראש. עליכם להישמר בצעדיכם! בכל פינה בעומקי היער עלולים לערוב חיות טרף פראיות, רעבות לבשר אדם." בני החבורה התחלחלו למשמע דבריו.

"יש ברשותנו ארבעה נאדי-מים בלבד," אמר באלזאר, הצעיר מבני החבורה, והכייס היחידי בה, "איך אתה מצפה שנשרוד שם?! גם אם תיקרה בדרכינו חיה כלשהי הראויה לאכילה - היא לא תספיק לכולנו. מלבד זאת, אין לנו שום אמצעי הגנה נגד חיות הפרא שביער, ועם כל הכבוד, אדוני, אני לא רוצה להוות טרף קל לחיות הנבזיות הללו."

"הישמר בדבריך!" נהם הרטיין, "שמא אקטע את לשונך!"

"הרגעו," אמר אקינט, "זה לא הזמן ליישוב מחלוקות, נאלץ להסתפק במועט שיש בידינו. ובקשר לאמצעי ההגנה, אוכל לזמן כמה זהבי בלהות מן הצללים, זה יקח זמן ואצטרך גם אש, ההחלטה בידיכם."

הזוטון, שהיה שקט במשך כל הדיון, נשא לפתע קולו, "לא, לא זאבים... רק לא זה, בבקשה... אני מתעב זאבים, שונא אותם, רק לא זה בבקשה, אני מתחנן!"

עיניו של אקינט פנו לעברו, הוא הביט בו ברוגע, "אם כך, יהא עלינו להסתפק בלחשי הכוהנת שלנו, סינטארה, וכוח הזרוע שיש ברשותו, מלבד זה, לא נוכל להסתמך על כלום. יש למישהו עוד משהו לומר?" בני החבורה שתקו, "אם כך, נצא לדרך מיד!"

חזרה למעלה

אקינט: פרק III

השמיים נצצו לאור הכוכבים, שהחלו להעלם אט-אט בסבך אפור של עננים שהתקבצו בשמי השחר. מזג-האוויר היה סגרירי, רוחות חזקות נשבו - מעיפות את כל מה שלא היה איתן מספיק לעמוד בדרכן.

"לא!", צווח הזוטון בעודו מתפתל על האדמה הלחה, "לא! בבקשה, אני מתחנן, לאאאאאאאא...", מגרונו בקעה צעקת אימה.

הרעש גרם לבני החבורה להתעורר, הם שלחו לעברו מבטים זועמים, אך הוא לא הפסיק.

"לאאאא!",צווח בקול דועך. "לאאא...בבקשה". קולו נחלש יותר ויותר. "לא..." כמעט בלחישה.

אקינט ניגש אליו וניער אותו בעדינות, הזוטון פער את עיניו והתבונן באקינט בפליאה, נשימותיו היו מהירות וקצובות, מצחו התכסה זיעה קרה. אקינט שלף מכיסו של הזוטון את מטפחתו וניגב את הזיעה שניגרה על פניו. "ת...ת..תודה", גימגם הזוטון לאחר שחזרו אליו עשתונותיו.

"אתה בסדר?" שאל אקינט והתבונן בו במבט מודאג.

הזוטון לא השיב, הוא התייפח ופלט אנחה. "מים..." אמר בקול חלוש, "בבקשה... מים".

"הנה", אקינט הושיט לזוטון נאד מים שהיה שרוע בקרבת מקום. "את שלי", אמר הזוטון. אקינט הביט בו רגע קצר ולאחר מכן פנה להרים את נאד המים שלו, "קח" אמר בהושיטו את הנאד. הזוטון לגם ארוכות, הוריד את הנאד, נשף.

"מה קרה?" שאל אקינט.

"חלמתי חלום", השיב הזוטון באיטיות, "היו שם זאבים... הרבה זאבים, הם כיתרו אותי... ו...ו...וחשפו את שיניהם. ו...ולא יכולתי לצאת, הם זינקו עלי, החלו לקרוע פיסות מגופי...", הזוטון עיוות את פניו בפחד ובמידת מה של אי הבנה. "אבל..."

"הכל בסדר עכשיו, זה עבר", אמר אקינט.

"כן", אמר הזוטון. "זה עבר... אבל למה? חלומות כדוגמת הללו לא פקדו אותי, עד... עד אשר עזבתי את קליאנס... איתכם".

בני החבורה הביטו בו במידת מה של פתיעה. אקינט לא ענה.

"מה? למה אתם מביטים בי כך?" שאל סנקנטאר.

אקינט היסס לרגע, "חלומות כאלו, חולמים רק זוטונים, כאשר הם מגיעים ליערות פרא, יערות-".

"אבי וסבי שניהם ביקרו אלפי פעמים ביערות פרא" קטע אותו הזוטון, "הם מעולם לא סיפרו על חלומות מוזרים שפקדו אותם בלילות".

"אולי הם רצו לחסוך ממך את הפחד מהבלתי-נודע, אולי לשמור זאת לעצמם ולתת לך הזדמנות להתמודד עם פחדיך שלך... בבוא העת".

הכוהנת לחשה תפילה שקטה, לעצמה.

"אין צורך, סינטארה" אמר אקינט בהינף יד.

"אתם מסתירים ממני משהו" אמר הזוטון.

"אומר לך רק זאת: הזוטונים, שנפקדים על-ידי החלומות הללו, נבחרים על-ידי..." אקינט חיכך את מצחו בכף ידו. היסס מעט והמשיך: "על-ידי הייעוד".

"על-ידי מה?" שאל הזוטון בהבעת אי-הבנה הולכת ומתגברת.

"ולא מילה יותר", אמר אקינט, בעודו קם מהאדמה.

במרחק מה ממנו התפתל השביל ממנו ירדו ליל אמש. הם הקימו את המחנה על שטח מישורי קטן, שהשתרע למרגלות הגבעה עליה עבר השביל, מכוסה כולו עצים עבותים, על-מנת להסתירם היטב מעיני טורפים ובני-אנוש כאחד.

אקינט התיישב במרכז המחנה, ליד המדורה, קיבץ סביבו את כולם. "מזג-האוויר נראה סביר היום, עלינו לעבור כברת דרך ארוכה, נעצור לארוחת בוקר כשהשמש תהיה במרכז השמיים, לא לפני". קם ופנה לטפס על מדרון הגבעה, שהוביל לשביל מטושטש. "קדימה".

בני החבורה אספו במהירות את חפציהם, שלא היו מרובים משום מה, והחלו לטפס אחד אחד על המדרון, נזהרים לא לדרדר אבנים.

אקינט הוביל. בזמן ההליכה העלפית השתדלה שלא להתרחק מאקינט יתר על המידה. והוא, תוהה רבות בנוגע למוצאה, אפילו לא ידע את שמה. "איך קוראים לך?" שאל בעודם פוסעים בשביל המתפתל, בין עצים וסבכים. שאר בני החבורה נדמו.

"שמי טריאגה, אדוני".

"שם יפהפה, ואת יכולה לקרוא לי אקינט".

"כן אדוני".

במרחק מה מאחור נשמעה צחקוק קל של אישה, ולאחר מכן מקהלת שיעולים ממושכת מפי הגברים.

אקינט הביט בעלפית במבט משועשע וחייך, היא השפילה את עיניה.

"ובכן", אמר. "מהיכן את באה?"

"משפלות אוריבנדס" השיבה בביישנות.

"האם יש לך משפחה שם?"

"כן", השיבה. "הורי נותרו שם" אמרה, בעודה נזכרת בהם. דמעה החלה לרדת במורד לחיה, היא נאנחה וניגבה אותה בגב ידה. "כנראה חיים בצל חורבות, מקבצים נדבות מכל עובר אורח, אני מניחה שלא אראה אותם שוב, לעולם! המלחמה עשתה את שלה, הם גרשו אותי, לא הסכימו אפילו להקשיב לי" קולה היה חנוק, אך היא לא בכתה.

"את תשובי ותראי אותם, בבוא היום, חמדתי, אני מבטיח". הוא אימץ אותה לקרבו ונשק לה קלות על לחייה.

 

* * * * *

 

בצהרי היום, הם הגיעו לחלקת יער, נטולת צמחים כמעט. רובם היו רעבים והתאוננו על הדרך הקשה שעברו.

הזוטון הטיל את עצמו על האדמה ליד עץ, עייף מלזוז, שקע בשינה עמוקה והחל לנחור בקול. מישהו ניגש אליו להשתיקו, אך הזוטון רק החל לנחור בקול רם יותר "מדוע אתה טורד את שנתי המתוקה? האם אתה בן-בלייעל החפץ בנשמתי? מאוחר מדי, מכרתי אותה לשטן... בעבור קומץ מטבעות", מלמל מתוך שינה, ומאז לא הוטרד יותר על-ידי אף אחד מבני החבורה.

אקינט קרא לכל בני החבורה, מלבד הזוטון כמובן, והחל לחלק פקודות. "באלאזר, בדוק את מאגרי המים שנותרו לנו ולך לחפש עוד, נסה למלא את הנאדות", הכייס גבה הקומה ציית בשקט ופנה לדרכו. "אתם", הוא החווה לעבר שלושת הקשתים שבחבורה "חפשו בכיסיו של הזוטון, יש לו סכין איפושהו, הכינו לעצמכם חצים וקשתות, וגם לשאר, אנחנו נזדקק להם יותר מכל כאשר נצא מהיער. קחו את הענפים היבשים בלבד, הם יתאימו היטב למטרותיכם. ובקשר, למיתרים... אני כבר אסדר לכם משהו. כשתסיימו, צאו לחפש מזון, כל בעל-חיים שתמצאו יהיה מבורך. אני אאסוף זרדים ואבעיר אש. כל הנותרים, צאו לסייר בסביבה, חזרו ברגע שתראו עשן מיתמר מבין העצים", בני החבורה הנהנו. "אני מקווה שנוכל למצוא כאן מחסה זמני, לפחות עד שנהיה חזקים דיו להמשיך הלאה, דרך ארוכה וקשה עוד מצפה לנו". משסיים, קם על רגליו ופנה לעבר סבך העצים לחפש זרדים למדורה.

 

* * * * *

 

לאחר שעה קלה, חזרו כל בני החבורה לנקודת המוצא, האש כבר בערה.

באלאזר חזר עם שני נאדי מים מלאים, "זה כל מה שיכולתי לסחוב", אמר בהתנשפות ושמט אותם לאדמה.

הרטיין ושלושת הנוספים חזרו, חזיר-בר בידיהם. "הנוכל הזה...", צחק הרטיין, "הייתי צריך לרדוף אחריו חצי מהיער עד שהצלחתי לתפוס 'תו, הורדתי אותו בבעיטה אחת". ריינול הקשת, שהחזיק קשת בידיו השמוטות, השתעל באגרופו. הרטיין השתיק אותו במבטו. הם הניחו את החזיר שותת הדם ליד אקינט ופנו להרכיב מעמד מענפים מעל המדורה.

חזרה למעלה

מדלר: פרק I

מדלר התבונן בפניו עוטות המסכה של מי שכנראה היה מנהיג האנסים.

כל החבורה של מדלר התייצבה מול האנסים שהיו כנראה בני אדם.

מדלר תיעב בני אדם, למרות שהיה אחד מהם.

חבורתו של מדלר הביע זלזול חזק וצורב באנסים, שהיו אמיצים מספיק כדי לעמוד ולא לברוח.

מדלר העלה על פניו את הדבר הרחוק ביותר מחיוך שאפשר לתער, אך על פניו זה כנראה היה חיוך.

הוא פנה אל האנס ואמר "נתראה בעולם שמעבר".

האנס נפל על ברכיו בתחושה של כאב, כשמדלר החל להטיל עליו את הכישוף.

חבורת האנסים התקדמו אל מדלר, אך נהדפו ע"י הקסמים של שאר הקוסמים בחבורה של מדלר.

אחד הגדולים שבאנסים שלף גרזן וקרא אל עו האורק בחבורה "לפחות תילחם כמו שצריך!"

האורק התקדם אליו במילים הברורות "אה עו געה ער טוק!"

ליט הזוטונית היחידה בחבורה צחקקה.

"מה הוא אמר ליט?" שאלה הילה, הקוסמת בחבורה.

"הוא אמר מילים שלא אעז להעלות על שפתי." ענתה ליט בקול צייצני.

הילה צחקה ואז המשיכה בקסמה. 

הילה הייתה דומה למדלר, אך שונה ממנו מאוד.

היא אהבה קסמים ותחושה של כוח, כמו מדלר, אך היא הייתה נדיבה ומרחמת, ובנוסף היא הייתה יפה.

שיערה היה חום בהיר ועיניה היו בצבע ענבר.

היא הייתה שחמומה מעט. שפתיה היו מלאות והיה לה גוף שופע שהיה עוצר כל גבר לפחות לשנייה בכדי להביט, כל גבר, מלבד מדלר.

מדלר מעולם לא חשב על נשים, או יחסי מין או על כסף ועל אושר. מדלר חשב על מוות, על הרג על עזרה לזולת ועל עצמו, בעיקר על עצמו.

הוא היה רזה וחיוור, עיניו היו כחולות וכהות והיה לו שיער שחור פזור עד לעורפו.

הוא לבש גלימות שחורות בעיקר וראשו היה מכוסה בברדס, אבל כשנלחם היה מחליף למכנסי קטיפה שחורים.

הוא החזיק מטה שהיה עשוי, בניגוד לשאר הקוסמים, ממתכת.

אבל מדלר לא היה כשאר הקוסמים.

הוא לא היה כמו הקוסמים הטובים שהשתמשו בקסם חלש שלא יכל לשנות הרבה מלבד לרפות או להרים דברים, או ליצור מגנים קסומים.

אך הוא לא היה כמו הקוסמים הרעים משחור שהשתמשו בקסמים פוגעים ומכאיבים בכדי להכאיב.

הוא השתמש בקסמי כאב בכדי לעזור לזולת.

מדלר החל לדבר אל הקסם.

"שלח אותו אל העולם מעבר. שרוף את נשמתו, את הרוע, את גופו, שרוף את הכל. אני מצווה עליך!" כך אמר.

הקסם היה ישות בפני עצמה, הקוסמים הטובים היו מתחננים אליו בכדי שיעשה את הנדרש, הקוסמים הרעים היו מבקשים ממנו, מדלר ציווה על הקסם, מדלר היה אדון הקסם כשם שהקסם היה אדונו.

האנס החל להישרף, וריח בשר חרוך התפשט.

ליט כיסתה את פניה בצרחה קצרה.

אבל בעשותה כך נתפסה ע"י אחד האנסים הנמוכים יותר, שהיה לא יותר מנער בן 17.

אבל מדלר לא ייחס לגיל כל חשיבות.

מיד כשהרגיש כי נתפסה ליט, שילח מדלר ברק ירוק שחצה את גופו של הנער, שצעק צרחה מקפיאת דם.

ליט נעמדה על רגליה ואז הסתתרה מאחורי הילה.

באותו הערב נשרפו, נחצו ועונו חבורה של עשרה אנשים ע"י חבורתו של מדלר שמנתה שבעה עשר אנשים ואורק.

ביום למחרת התייצב מדלר בפני מפקח מועצת הכפרים מטעם המלך הגדול.

מדלר צלע בגאווה אל האיש כהה העור והסמכותי.

"אני מבין שאתה הוא הקוסם המדובר." קבע המפקח ולא שאל.

"וואו, כמה שאתה חכם!" אמר מדלר בלחישה רמה וסמכותית אף יותר.

"אל תתחצף אליי..." החל המפקח בכעס והזדקף מלוא קומתו.

מדלר הרים את מטה המתכת הפשוט, והמפקח נחנק ופניו הכחילו.

"הקשב לי מפקח, אני יודע שאתה מעוניין לבשר לי שאני מגורש מכאן, אבל למען האמת, באתי להגיד לך שאני עוזב, מקום כזה לא שווה את שהותי כאן. אז חסוך ממני את הזמן והנאומים השטותיים שלך!" אמר מדלר. ושחרר, כלאחר יד, את המפקח.

המפקח כחכח את גרונו ונשם נשימה עמוקה.

"ובכן יש דבר נוסף שעליי להגיד?" שאל המפקח, ואיבד כל סמכות שאולי הייתה לו מול מדלר.

"לא, אתה יכול ללכת." ענה מדלר בפנים רציניות

המפקח הלך במהירות מהמקום.

מדלר העלה את אותו החיקוי לחיוך על פניו וצלע באיטיות אל הכניסה לאולם.

*מאחוריי הכד* אמר לו הקסם.

מדלר פנה אל הכד הגדול והרים את המטה.

"שבור אותו!" ציווה על הקסם בקול רם וסמכותי.

הכד נשבר והרסיסים נעלמו כלא היו.

ליט התקפלה מפוחדת.

"מה את עושה כאן, קרצייה שכמוך?" שאל מדלר בהקלה מהולה בכעס.

"וואו מדלר! זה היה הדבר הכי משעשע-מרשים שראיתי בכל חיי." ענתה ליט, מתעלמת מההערה.

"את אומרת את זה על כל קסם שאני מטיל, וכל אדם שאני משפיל. אני לא מבין למה לא הרגתי אותך כשהייתה לי את ההזדמנות!" ענה מדלר והחל לצלוע אל הכניסה.

"כן. אבל זה היה ממש מגניב! איך שהבחור המגודל הזה ברח כמו אריה מפוחד ממך." ביטלה אותו ליט.

"אני לא מבין מה יש לך מאריות, הם סתם יצורים עלובים. עלובים כמעט כמו בני אדם." ענה לה מדלר, נותן לעצמו לשקוע לעוד דיון חסר משמעות ומשעמם עם הזוטונית הכי יפה, ובשבילו הכי מעצבנת בכל המועצה.

"אני דווקא מחבבת בני אדם. הרי גם אתה בן..." החלה ליט, ונעצרה ע"י המבט המזהיר והעיניים הכועסות והמרתיעות של מדלר.

"לעולם על תגידי שאני אחד מהם!" אמר מדלר, ושיגר אותה בעזרת קסמיו אל הילה, עו ושאר החבורה.

מספר ימים לאחר מכן, כשלכל אחד מבני החבורה , מלבד מדלר וליט, הייתה הזדמנות להיפרד ממשפחתו וחבריו, יצאו בני החבורה אל מקום אחר. מי יודע לאן.

באחד מהימים שבילו לבד, מלבד גובלינים ואנשי זאב שתקפו אותם, אמרה הילה אל מדלר "אנחנו צריכים להשתקם במקום מסוים, לא נשרוד רק על קסם."

"אנחנו נשרוד, כי אף אחד לא ירצה חבורה של רוצחים." אמר מדלר.

"אני לא רוצחת." אמרה ליט נעלבת.

"בפעם האלף, את לא אחת מהחבורה!" צעק מדלר בכעס מהול בייאוש.

ליט התקפלה ופניה נפלו מעט.

מדלר נתן לה פיסה מהאוכל שלו ודחף אותה.

"ההתנצלות התקבלה." חייכה ליט והלכה לשחק עם בני חבורה חביבים יותר.

"את צודקת הילה. אנחנו צריכים מקום לחיות בו."

אמר מדלר לבסוף, ונעלם לשינה.

"כמובן שאני צודקת." אמרה הילה, ועצמה עיניים גם היא.

חזרה למעלה

מדלר: פרק II

מדלר התעורר באותו הבוקר במערת הקרח אליה השתגר בעזרת הקסם.

הוא לא הכיר את מערת הקרח הזאת, אך משהו בה לא היה לו ברור. זו לא הייתה מערה רגילה.

הוא הרים את מטה המתכת שלו וציווה במוחו להדליק אור במנהרה.

אור חסר מקור מילא את המערה בכוח מרשים.

מדלר קם, נעזר במטה, ועיניו סרקו בקצרה את המערה.

היה במערה הזו משהו לא כשורה, חשב בשנית.

לעינו של בן תמותה פשוט, אך לא של מדלר.

הילה מנסה להגיע אליך. אמר הקסם למדלר.

"שתנסה. אין לי רצון להיות בחברת אנשים עכשיו."

כרצונך. אמר הקסם, והמשיך במשימה הקלה של הארת המערה.

לפתע המשימה לא הייתה כה קלה. כוח אחר, גדול כמעט כמו הקסם עצמו הפריע לקסם.

מדלר כמעט צעק, חש בעורקיו ובורידיו כיצד כוחו של הקסם הזורם גם בו, נחסם.

"מה קרה?" שאל בשליטה עצמית מדהימה.

משהו. אני לא בטוח. הדבר היחיד שזה יכול להיות הוא

"אל!" אמר היצור המופלא מאחורי מדלר.

מדלר שינה את מטהו לחרב בכוחו שלו, ללא עזרת הקסם, שכן למדלר היו כוחות נשגבים משלו.

"אתה לא מכיר אותי, בן של אל, מדלר בן אורגאס, אני הוא אל הקור! אל הקרח! אני הוא פקור.

ואתה, אתה פולש למערה שלי."

"פקורהייתי צריך להבין הכל מההתחלה. אתה טיפש מספיק לעשות דבר כזה. האם באמת תעז להרים את קולך מולי?" מדלר החשיך את המערה, עיניו נדלקו באור כחול עז, קולו גבר ונהיה עמוק, חזק מקולו של כל יצור חי ושל כל האלים מלבד אבי האלים "האם תעז לנסות ולהתעלות על המכניע את הקסם, בנו של אורגאס, אל העוצמה, האנרגיה שבאש, הכוח שבשריר? האם תעז?" מדלר הביט בעיניו של האל שעמד מולו.

אל הקור חייך.

"קור, הוא מחסור בחום, פקור. אתה, רק נטל על האלים." אמר מדלר בקול רגוע לאחר מספר דקות.

"לא תחיה יותר מיום זה. אני יודע את תוכניותיך, צפיתי בך ביום היוולדך, באותו הר, הייתי אני השלג, הקור הבא עם הרוח, ואתה זוכר את ידי עליך, מקללת אותך."

"ואתה זוכר אותי, תירוץ לאל! אתה זוכר אותי, ביום שבו הוא עצמו איים על כולם, אתה זוכר אותי מציל את העולם, ביום ההוא לפני העולם הזה. כשהיה רק עולם אחד, ושסביבו התרכזו כל האלים. אני הכנעתי את אדון האופל, כשהקסם לא יכל לעשות דבר. אני, פקור, הרגתי אותו במו ידי."

"אני זוכר אותך מדמם מדלר." אמר פקור בחיפוש עיוור אחרי שמץ של חולשה במדלר.

"טיפת דם יחידה, כשאתה ורוב האלים לא הפסקתם לדמם, למשמע צחוקו הזדוני." אמר מדלר ללא רחמים, למראה האל הרועד.

פקור נפל הפעם, נזכר באדון האופל הנורא, ומדלר, אשר ידע כי כוחו מאז הקרב עם אדון האופל כה קטן, ניצל את ההזדמנות ונעלם מן המקום.

"אבל הילה, אני רוצה לראות אותו." הציקה ליט שוב להילה, ליט לא ראתה את מדלר כל אותו היום, מן הבוקר ועד הערב.

"ליט, גם אני רוצה לראות אותו, אבל אני בטוחה שיש לו דברים חשובים לעשות, ומדלר לא יופיע כאן סתם כך!" עצביה של הילה איימו לבקוע, אך בדיוק אחרי שסיימה את מה שאמרה, הופיע מדלר במקום, סתם כך, אך גופו היה רצוץ, וכוחו היה כמעט גמור.

הילה ראתה את מדלר רק פעם אחת בצורה זו, ודאגה חלחלה אל לבה של הרוצחת הקוסמת, מעל לכל, מעל הרצח, מעל הקסם, מעל האכזריות, מעל החיבה, מעל לכל רגש, הייתה אהבתה של הילה למדלר.

היא נפלה לרגליו, וקראה לבני החבורה שהיו שם, והם הרימו את אדונם, נושאים אותו אל האוהל.

הם לא יכלו לעזור לו בקסמים, משום שקסמיהם סירבו לשרתם באותה העת.

לכן, היה נשאר רק לחכות.

שלושה אנשים ידעו את טיבו של מדלר.

מדלר ידע על שניים מהם. עם כל כוחו הוא לא גילה את השלישי.

השניים האחרים היו הילה, ועו. האורק בחבורה של מדלר, אורק חכם ומרשים, אך בריון וברברי כאחד.

כל אותם ימים עד שמדלר התעורר, הילה לא זזה ממיטתו, מדיי פעם נכנסו אחרים.

היא חשבה, מי היה האל איתו התמודד מדלר? כיצד חמק מכך? מדוע הגיע האל?

אך היא שכחה לשאול אותו כשלבסוף התעורר כשכוחותיו שבו אליו.

כל שרצתה לחשוב באותו רגע, היה על חיבוקו של האדם, כלומר חצי האל, אותו אהבה, ולא העזה להפגין רגשות כלפיו.

כשהייתה לבד, היא בכתה שוב על שהוא לא רואה את מה שהיא מרגישה.

היא פשוט לא מבינה, חשב מדלר, היא פשוט לא מבינה.

חזרה למעלה

ריבאן: פרק I

ריבאן וחבריו עמדו אל מול השופט הראשי בעיר. הם כולם היו כבולים באזיקי מתכת כבדים וקשורים יחדיו. רובם דאגו להשפיל את ראשם מפאת הבושה. ריבאן כבר לא התרשם מכך, הוא ידע שהוא אינו אלא חף מפשע ושוב ימצאו אותו ואת כל שאר חסידיו כזכאים. אחרי הכל הוא ישב ודיבר עם השופט ארוכות בנושא, על החבורה שלו ועל מטרותיה היוצאות דופן. השופט הסביר לו שאין הוא יעשה דבר על כך שריבאן וחבורתו נוהגים להתגנב אחר פושעים ושאר דמויות אפלות בכדי לחקור אותם אך כאשר הוא נתפס בזירת האירוע הוא עלול לצאת אשם. עתה שם לב לכך שהיחיד שראשו מורם זהו הוא עצמו. ריבאן עמד גאה, הרי אין להתבייש בחבורה שלו ובצורת התנהגותם.

ריבאן היה זוטון צעיר לבוש מכנס בצבע ירוק בהיר שהיה קשור בחגורת עור למותניו. שקיקי עור ניתלו ממנה כפעמונים מחולצתו של ליצן חצר. עוד לבש חולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים ועליה היה תפור תלאי ירוק באיזור החזה. עיניו הכחולות נצצו עתה כשהביט והמתין לגזר דינו. צמתו הארוכה והשחורה האסופה בחוט כסוף נמשחה בשמן כדי לשוות לה מראה בוהק. הוא היה בחור נמוך וחביב על הבריות, לא נהג להתגרות או להשתתף בתיגרה – נהפוך הוא. ריבאן נהג להתחמק מקטטות מסבאה למרות שידע בבטחה שידו תהייה על העליונה.

 זאדיר השופט ישב על כסא האבן שלו בבמת העיר, לימינו עמדו כמה אצילים ולשמאלו נציגי ציבור למיניהם שלא טרחו להודיע על זהותם. את אחד מהם זיהה, הוא היה אביה של ג'יימי. ג'יימי היתה ביתו של האציל חסר השם. היא לא אהבה לדבר על אביה, סיפור עתיק יומין על ריב משפחתי. אביה לא ניקר אותה, הוא אהב אותה ותיגבר אותה כלכלית בעת הצורך. אביה לא רצה שג'יימי תצטרף אל 'כנופיתו של ריבאן' כמו שנהג לקרוא להם, אך עדיין אהב אותה בכל אשר פנתה ולא החסיר ממנה דבר. ריבאן הציע לפשר בין הצדדים אך אביה לא הסכים להכניסו וכאשר אציל לא מזמין אותך לאחוזתו מסוכן מאד לנסות ולהשיג זאת בכח.

 גלימתו הלבנה של זאדיר התנופפה לאיטה ברוח הקלה ביום קייצי זה. הוא ישב וחשב, הפעם פסק דינו לא היה מהיר כשל שאר המשפטים שבהם נכח ריבאן. חוץ מג'יימי היו בחבורתו עוד כעשרה חברים. חלקם חדשים יותר וחלקם וותיקים כריבאן עצמו בחבורה. אחת מהן הייתה דיירה הזוטונית, ידידתו משכבר הימים. הוא חייב לזקוף זכויות גם לה כי הרי שניהם יחד הגו את הרעיון המצויין הזה שמסב להם ריגוש ועניין. זכות ההחלטה הייתה של זאדיר בלבד ואין אפשרות לאף אדם לערער עליה. רק המלך הגדול יכול לבטל החלטה משפטית אך אין הוא טורח לעשות כך.

 זאדיר הרים את ראשו ומייד נגלה פרצופו חרוש הקמטים וזקנו האפור אשר מתאחד עם שערות ראשו הלבנות שהגיעו עד כתפיו. הוא הביט בנאשמים בנימה רצינית. את הנידון הקודם, הרוצח בעצמו דן למוות. מבטו היודע וגילו השרו לו מבט של ניסיון וחוכמת חיים, כזאת שמצפים אותה מבעלי מעמד.

זאדיר קם מכיסאו והגלימה נפלה על רצפת האבן של במת העיר וגרדה אותה. הוא התהלך בכבדות אל עבר הנאשמים כשהוא יורד באיטיות את המדרגות הרחבות ונעמד אל מולם. הוא עבר אחד אחד, הרים את ראשו אם צריך ובהה ארוכות בעינייהם. לבסוף לאחר שסיים הוא חזר והתיישב על כסאו. לא נאמרה מילה ולא נהגה שום הגה. כולם חיכו להחלטה. השופט החל לדבר בקול רם שנוצר בזכות שנים רבות של שפיטת נאשמים.

 "מן ההגיון היה שהנאשמים יזכו לאותו דין שזכה לו הנאשם הקודם", אמר בקול בטוח בעצמו, "ריבאן וחבורתו היו... הייתם מעורבים ביותר מידי פשיעות בעיר, אני מכיר אותכם ואת החבורה שלכם לעומק. בכל שאר הפעמים ששפטתי אתכם הראיות הצביעו עליכם כזכאים". הוא עצר ונשם בכבדות כאילו שוקל מילה מילה, "במקרה הזה למרות זאת אין מספיק ראיות אשר יזכו אותכם. לכל אחד אחר הייתי פוסק את אותו גזר הדין, במקרה שהיה מוכיח יותר את טענתו הייתי שולח אותו להרקב יחד עם שאר האסירים במחבוש עד אחרית הימים". הוא שוב עצר ומעט עצב נגלה בפניו הזקנים, "בשלב זה אני הוגן ומרחם כאחד, אני מכיר אתכם, אני רואה שאין אתם אשמים אך מצב זה לא יכול להמשך. אני דורש שתפרקו את עצמכם מייד ואל תתאגדו בשנית, האם זה מקובל עליכם ?".

 ריבאן החליט שמן הראוי שהוא זה שישא את ההחלטה בשם הקבוצה, הוא התקדם עד כמה שהרשו לו השלשלאות והאזיקים ופתח בקול רם ואמר – "לא. אנו לא נסכים. החבורה שלנו לא עברה על החוק אף לא פעם אחת ואין עילה למשפט נגדנו". הוא הרגיש גאה בכך שהתנגד לשופט בגלוי ואמר את דעתו הצודקת. השופט המשיך, "אני רואה שאין מנוס מכך. אני מחליט בזאת לנדות אתכם מהעיר, אף אחד מכם אינו רשאי להשאר עוד בעיר. אתם מסכנים את שלום הציבור. אתם מבזבזים כספי מיסים ואתם מעלים את חמתי בכל פעם מחדש. הארגון שלכם יוצא מחו. לחוק בעיר זאת. יש לכם בדיוק עשרה ימים מעכשיו לעזוב את העיר ולא להראות את עצמכם כאן כל עוד אני שולט במוסד הצדק!"

ליבו של ריבאן עצר מלכת וראשו כאב לו, הוא לא האמין שגזר דין נורא שכזה ינתן. רוב נציגי הציבור חייכו להם בזדוניות כלשהי בעוד אביה של ג'יימי השאיר את פניו כשם שהיו בתחילה. דמעה זלגה על לחיו והוא מיהר לנגבה. סילוק מהעיר – לזה לא ציפה ריבאן. השופט נהג להיות רחום ומקל, פעם ראשונה שהוא גוזר עליו, על החברים שלו גזר דין קשה שכזה.

 ריבאן קרס על רגליו והכל לבכות, ידיו נשארו כבולות לשלשלאות. "שחררו אותם ותנו להם להתאבל על גורלם" אמר השופט בקול. שני שומרים מתוך השומרים שנכחו באירוע החלו לפתוח את האיזיקים אחד-אחד. חלק מהחבורה נשאר עומד והמשיך להשפיל את פניו, חלקם הצטרפו לקריאת הבכי של ריבאן, נפלו על ברכיהם ובכו. כך עשתה ג'יימי וניכר היה שאביה מאמץ את עצמו שלא לבוא ולנחם אותה. לקחת אותה בזרועותיו ולהעריף עליה את אהבתו של אב אל בת. אך בתור אציל עליו לאפק את עצמו ולא לתת לרגשות להשתלט עליו. ריבאן שיפשף את ידיו כאשר השתחרר מהאזיקים והמשיך את הקינה שלו. הוא קם ועור פרצופו הרך והצעיר עטה מסכת עצובה מלאת דמעות.

 הוא עלה מדרגה ואז עצרו אותו שני השומרים בגופם. הוא ניסה להאבק אך חוזקו הגופני היה חלש משלהם. השופט קרא בקול, "מה יש בפיך ריבאן אמאריס בן אילה ? ".

ריבאן אימץ את כל כוחו כדי לשוות לעצמו קול יציב והרגשה סמכותית, אך כשהחל לדבר דמעות ניגרו מעינייו וקולו היה שבור ורצוץ. ניכר בו שהוא עומד לפרוץ בבכי, "אדוני. זאדיר. השופט. אנא ממך אל תעניש את חבריי על טעות שאני עשיתי, תן להם להשאר ואני עצמי אעזוב את העיר". למרות הבכי שלו וקולו השבור היה טון תקיף וסמכותי בו.

"מוסכם. מי שרוצה ישאר ולא יאלץ לעזוב. מי שרוצה לעשות זאת יעזוב עכשיו את הבמה". "לא!", נשמע קולה של בחורה. היא דיברה בתקיפות ולא היה שמץ של בכי או התרגשות בדיבורה, זאת הייתה ג'יימי. "אני הולכת איתו. אני לא מוכנה לכך! אנו לא עשינו דבר וחצי דבר נגד החוק!". היא הסתובבה ופנתה אל שאר החברים, "מי שרוצה להשאר עימנו יעלה מדרגה – אותנו לא ידכאו, אנו נלך ונקים את אירגונינו בעיר אחרת".

 אייבן, הננס הצעיר ביותר שבחבורה הביט לאחור והחל לרוץ רחוק משם, רחוק מהמשפט ורחוק מגזר הדין שלא רצה לקבל על עצמו. הוא רץ נגד כיוון הרוח ושמע אותה שורקת ליד אוזניו. שערו השחור התפרע ברוח. הוא העדיף להשאיר את כל ה'חברים החדשים' שלו לגורלם בלבד שהוא עצמו לא יזכה בגורל ההוא. הוא לא רצה לעזוב את העיר, את דודו, את דודתו, את ארבעת אחיו הקטנים, את שלושת אחיו הגדולים, את אימו, את אביו, את הסבתא, ואת הדוד השני והדודה מקרבה שלישית ודוד ששכח מאיזו קרבה הוא.

 שאר החבורה אזרו אומץ כל אחד בליבו שלו, אולי מפאת ההיסטוריה שלהם יחדיו, אולי מפאת תחושת השייכות, אולי מכיוון שחבריהם היו חשובים להם בצורה שאינה ניתנת לתיאור. חלקם ראו גם את ריבאן בתור מנהיגם או מורה הדרך שלהם, הם רכשו לו כבוד ואהבו אותו כאב למרות גילו הצעיר. הם כולם עלו מדרגה והכריזו על כוונתם להמשיך עם ריבאן עד לסוף העולם. חלקם רעדו כשדיברו, חלקם קולם בקושי נשמע אך בכל זאת הובן מייד הקשר הגדול בין כולם. הם אינם עוד אלא חבורה של זאטוטים רפי שכל, הם עכשיו חבורה מגובשת שצריכה לדאוג לעצמה כעת.

 מצב חדש זה יצר שותפות ברמה שהם לא היו מוכנים לה. אך כל אחד גמע החלטה בליבו שהוא ראוי לכך. השופט ישב עדיין בכיסא האבן שלו וליטף את זקנו קלות. "ובכן," אמר והוסיף, "אם זהו רצונכם אין אני אתנגד לו – על כל אחד מכם לעזוב את העיר בתוך עשרה ימים. עד מועד זה אתם רשאים להיפרד לשלום מקרוביכם ומיקיריכם ולקנות צידה לדרך". הוא קם והרים את מטה העץ אשר היה מחוזק במתכת סגולה לכל אורכה שנח לצד כסאו. זאדיר הכה ברצפת האבן שלוש פעמיים. "המשפט נסגר !" קרא בקול והניח את המקל ליד הכסא.

 כל החברים התפזרו להם, כל אחד הלך לכיוון ביתו, לבשר למשפחתם את הבשורה. המשפחות שלהם לא נכחו מפאת עובדת ריבוי הדיונים. במשפטים הראשונים היו המשפחות באות והיו דואגות עד סיום גזר הדין, אך עתה, הן ידעו שתמיד תצא החבורה זכאית מכל אשמה. לצערן לא ידעו עד כמה הן טעו באותו היום. ריבאן חזר אל ביתו. אימו האהובה, אביו האהוב ואחיו הקטן. אימו התעניינה כבדרך אגב לתוצאות המשפט, היא חיכתה לאותו משפט מזלזל שתמיד היה אומר, "עוד משפט. עוד זיכוי. עוד יום". אך המשפט לא בא, הוא ראתה בפניו עצבות כלשהי, היא מייד עצרה את כל מעשיה ושאלה אותו בשנית לתוצאות המשפט. ריבאן היה חנוק ולא יכל לפצוע את פיו, הוא החל לבכות ונפל על כפתיה של אימו. אביו שראה את המחזה מחלק אחר בבית גם הצטרף וניסה לנחמו. אף אחד עוד לא ידע את תוצאותיו של המשפט חוץ מבנם שסירב לדבר.

 דיון סוער עבר באחוזת דייא בעיר, האב התעמת שעות שלמות עם ביתו הקטנה על ההחלטה שלה. למרות כל טיעוניו היא לא הסכימה לזנוח את רעיונה. עד כמה שהוא רצה, עד כמה שהוא התאמץ הוא לא יכל לנטור טינה לביתו. הוא אמר לחצי האלפית להמתין בחדר בעוד הוא הולך לקחת משהו מחדר השנייה. היא ישבה על כורסה עשויה עץ משובח ובריפוד עור ממולא נוצות. זו הייתה הכורסה הכי נוחה בבית והיא חשבה שאליה היא תתגעגע הכי הרבה. הוא חזר כשבידו תיבת ברזל. הוא התיישב על הכורסה ממול בתו ופתח את התיבה הקטנה בעזרת מפתח קשור לסרט. הוא הניח את התיבה על שולחן העץ המשופץ שנח במרכז. הוא הראה לה את תוכן התיבה, הייתה הייתה מלאה במטבעות זהב ובכמה כתבי עור.

אביה לאט ובכובד ראש הסביר לה שההחלטה שהיא קיבלה היא כולה שלה, הוא מצייד אותה במטבעות זהב ושטרי חוב משפחתיים שהיא יכולה לפרוע בכל בנק גדול באזור הקרוב. עוד הוא מצייד אותה במכתב ארוך שכתב מבעוד מועד למקרה שהוא עצמו לא יוכל הוא לטפל בה. במכתב הארוך מגולל האב תחינות ובקשות לכמה מחבריו רמה המעלה לוותר על מעט מהממון שברשותם כדי לכלכל את בתו במקרה הצורך. היא חיבקה את אביה לשלום. לא בפעם האחרונה, ועוד חיבוק ארוך על כך שהוא עוזר לה. הדמעות שלה הרטיבו את החליפה הרשמית שלו. אך הוא חיבק אותה יותר חזק והרגיש את חום גופה בפעם האחרונה כנראה. בתו הקטנה עוזבת את הבית.

חזרה למעלה

הירוקו: פרק I

וואריב רעד בקור שעות הערביים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה הרהר בדרך שהביאה אותו לשממות הקרות הללו. כפי שקרה בכל פעם שחשב על העבר, הצלקת שעל גבו פעמה בעוז, הוא חש גאווה בעת שנזכר באופן בו קיבל אותה. הוא נזכר ביום בו הגיע הירוקו למחנה, מחר ימלאו שבע שנים ליום ההוא, היום בו נחתם גורלו ונקשר בזה של הירוקו. זה היה יום סתווי רגיל ביער ראנג'יל- הציפורים צייצו, ריחות הרקב והעלווה עלו מן האדמה הלחה, שום דבר לא בישר על חשיבות היום. דאריון, מנהיג החבורה, הלך לו והשאיר אותו בפיקוד, כאשר לפתע פרצה מהומה בדרום המחנה. כפי שהתברר היה זה עלף שהסתנן לתוך המחנה. העלף נראה תשוש ודימם מעשרות שריטות. בגדיו, על אף שהיו בלויים וקרועים העידו על מעמדו הרם. הוא נוכח לדעת כי במצבו הרעוע, לא יוכל העלף להשיב לשאלותיו והורה לספק לו מים ומזון עד שיתאושש. לאחר מספר שעות, הוא חזר ובדק אותו, ולאחר שנשאל לסיבת הימצאותו באזור, ההין לשאול האם וואריב הינו מנהיג החבורה, ולאחר שנענה בשלילה הוסיף על חוצפתו באומרו שיענה רק למנהיג. משום שעלפים אינם מחזה נפוץ בסביבת יער זה, הבין וואריב כי דברי העלף עלולים להיות חשובים, והחליט לחכות עד שדאריון יחרוץ משפט. כשחזר דאריון סיפר לו וואריב במהרה על השתלשלות האירועים והציג בפניו את האלף. דאריון לקח את האלף לאוהלו, לאחר מספר רגעים פרץ דאריון אל מחוץ לאוהל וציווה על וואריב לשמור שלא יצוטטו לשיחתם. מספר שעות לאחר מכן, יצא דאריון עם העלף. הוא כינס את כולם והכריז "זהו הירוקו דאי-נאנק שמתרביה. מהיום הוא יהיה חלק מהחבורה ואני מצפה מכולכם לקבל אותו כך. אני ממנה את מידאו עליו. אתה תאמן אותו ותלמד אותו את כל מה שהוא צריך לדעת כדי להשתלב בחבורה". לאחר שסיים את דבריו פנה ונבלע באוהלו.

חזרה למעלה