חתני ההילולה

 

פרק I

 

היער היה שקט, שקט מהרגיל, לא נשמע בו ולו רשרוש קט. העצים עמדו בלא ניע, על אף הרוח שנישבה בעוצמה אימתנית.

מירולה ישבה על סלע שטוח ומכוסה טחב, עיניה מופנות אל על, לעבר העננים האפורים שכיסו את שמי הערב, מעכבים את העלטה. שערה הזהוב של העלמה התבדר ברוח, חושף פנים עדינות ויפות להפליא.

היא ישבה בשיכול רגליים, מחכה. עברה לפחות שעה מאז הגיעה עד שקרה מה שציפתה לו, עורב אפור הופיע בשמי הערב הקודרים, שפתיה התעקלו לחיוך. היא בקושי הייתה מבחינה בו, לולא ההילה שאפפה אותו, זהובה, נוגה. היה קר, הרוח העזה העיפה את שולי אדרתה, היא כרכה אותה סביבה בחוזקה ונעמדה, צופה בעורב בעודו מתקרב לעברה.

הציפור נחתה על אבזם שרוולה, ומרגלה השתלשל קלף נייר מגולגל, שהיה קשור בסרט סגול מעוטר בכיתובים מוזהבים. היא הותירה את הקשר בעדינות ובעודה פורסת את הקלף, שילחה את העורב לדרכו. כשפרסה את הקלף, הבחינה באותיות דקות ועדינות, בשפה שהייתה מובנת למעטים בלבד. מירולה הייתה בת הגזע הנעלה, דם עתיק זרם בעורקיה והשפה הייתה שפת אבותיה. היא קראה בשקט בליבה: "הגיע העת - עליך לפנות מערבה, לעבר השקיעה". היא נאנחה קלות וקיפלה את הקלף, קשרה סביבו את הסרט והכניסה אותו לכיס אדרתה.

עלי לעזוב כעת, הדרך ארוכה. חשבה בעצב. לאחר שכרכה את אדרתה שוב, הפעם הדוק יותר, סביב גופה, הכניסה שתי אצבעות לפיה ושרקה שריקה קצרה. סוסה כסופה הופיעה בדהרה מבין העצים, רעמתה הלבנה מתבדרת ברוח. יופייה היה מעבר לכל דמיון. שורשיה היו נטועים עמוק בעבר, היא הייתה נצר לשושלת עתיקת יומין, שושלת מלכותית.

הסוסה נעצרה לידה, מירולה עלתה על גבה, תפסה במושכות, ובלא אומר, הפנתה אותה מערבה - לעבר השקיעה.

 

* * * * *

חצר האימונים הייתה רחבה מעגלית, מכוסה בחול גס ומוקפת כולה חומה, שמוקמה ממערב למעוז. בצידה המזרחי מוקם שער הכניסה, שפנה לכיוון מושא הגנתם והיה עשוי מאלון כבד ומחוזק ביריעות עבות של מתכת לאורכו ולרוחבו. סוגר עץ חסם את הכניסה, מוחזק על-ידי ווי מתכת שהוברגו בתוך הקורות. בצידה החיצוני של החומה, מעל המשקוף, היה תלוי מגן נחושת ענק ועליו סמל המשמר- נץ פורס כנפיים, מעוטר בוורדים קוצניים עשויים זהב וכסף, שזורים זה בזה, יוצרים סבך יפהפה וקטלני באותה מידה. 

יומם ולילה, נשמע קרקוש חרבות וצלילי התנגשות מתכת במתכת, ומתכת בעץ. האימונים לא פסקו כמעט כלל. ובעוד הטירה כולה חוגגת את יום הבציר, נאלצו מגניה להזיע ולהתאמן בנשק, אלו שלא היו במשמרת כמובן. פראנס, הלורד המגונן של הטירה - כך כונו אבותיו ואבות אבותיו שעמדו בראש הטירה עוד מימיי קדם, הורה למפקד להפסיק את האימונים ולהניח לחייליו להצטרף לחגיגות הבציר.

פה ושם נשמעו קללות עמומות ונשיפות ארוכות, שהעידו על המאמץ הרב שהשקיעו הלוחמים באימונים. אולם כל אחד ואחד מהם ידע, שאימונים מפרכים אלו ישתלמו ביום מן הימים, והם קיוו שהוא יבוא מהר. הם אכלו פעמים ביום בלבד, אמנם הארוחות היו מזינות מאוד והם כמעט שלא נזקקו למזון נוסף, מדי פעם התאונן מישהו על כך שהוא מתגעגע לפשטידה חמה ולכוס היין המהביל שכנראה חיכו לו בביתו, אך השתתק מייד כשהבחין במורו חמור הסבר מתקרב לעברו ומטיל בו את מבטו.

"זה לא ב'סדר" אמר מאטריק, מנגב זיעה ממצחו. "למה... למה להם מגיע לחגוג ואנחנו צריכים לקרוע כאן את התחת באימונים מפרכים שהשד יודע למה אנחנו צריכים אותם?"

"שתוק כבר, והרם את חרבך" נהם עליו מארק, שהיה גבר נפוח ועצום מימדים. מאטריק השתתק. כתפיו של מארק היו כפולים ברוחבם מאלו שלו, אולי אפילו יותר, וברגע שצצה במוחו מחשבה להתווכח איתו או להתנגד לו, הוא לא חשב פעמיים – הוא מייד הדחיק אותה. מאטריק הרים את חרבו בשתיקה והמשיך לסייף, יד אחת מאחורי גבו - שלא תיפצע ולא תפריע, האחרת מונפת קדימה - לעבר יריבו. כך קיפצו אחורה וקדימה, קדימה ואחורה, פעם תקף מאטריק בתנועות יד מהירות ומארק נמלט. פעם מארק תקף במכותיו האימתניות, שהתפוצצו על שריונו של מאטריק, אך הותירו אותו ללא פגע, שכן האלכימאי הראשי של הטירה וצוותו הצליחו לפתח שריון כזה, שיכל אפילו לעמוד בפני ניגוח פר ועדיין להישאר ללא פגע.

מימינם, בצמוד לחומה, סייפו טאן וקאלווין, מחליפים מקומות כך שבכל פעם מישהו אחר היה נצמד עם גבו לחומה ומגן. הם לא היו רעים במיוחד, אך משום מה לא כל כך הלך להם היום. הם התקשו לשמור על שיווי משקל ויציבות, לאחר ארבע שעות בלבד של אימונים. בדרך כלל יכלו לעמוד ולסייף כשש וחצי שעות בנקל, בלי להוריד את חרבם אף לא פעם אחת. אולי הסיבה הייתה השתוקקותם לפגוש שוב את העלמות התאומות שהכירו שלשום. אבל הן כנראה כבר התנפנפו להן מזמן מהעיר, לאחר שסחטו את הארנקים של הנ"ל, אף-על-פי שלא היו נפוחים במיוחד.

"תגיד, טאן" התנשם קאלווין, "מי לדעתך יותר יפה, טאלינה או מלינה?"

"אממ... אתה יודע? נגיד טאלינה יותר יפה..."

"אז למה בחרת במלינה?"

"כי היא יותר יפה" התרתח טאן.

"אבל לפני רגע אמרת טאלינה!"

"אני לא אמרתי דבר כזה! דרך אגב, למה החרב שלך עקומה?"

"שלי עקומה? מה קרה לך?" שאל קאלווין בפליאה, בעודו מתחמק ממכה צדדית. "תסתכל על שלך".

"המפקד, איזו חרב בידי?" צעק טאן, בעודו מתחמק בחצי סיבוב לימין ומכה חזרה בשני ידיו.

"חרב מעוקלת! טיפש שכמותך, הורידו את החרבות שניכם, מיד! ידעתי שלא היה צריך להרשות לכם לצאת העירה אמש, חמורים שכמותכם! אני אראה לכם!" ענה המפקד.

"אהה... נדמה לי שהבנתי למה החרב שלך, רגע זו שלי...או ש-"

"שאאאאאאאאאאקאאאאאאאאאאאאאאאט" נקטעו מילותיו של טאן בצרחתו של המפקד, מהולה בקולו הרועם.

"המ...המ... המפק-"

"שתוק!"

"אבל רק טיילנו קצת..." צייץ קאלווין, אך ללא שום תועלת.

המפקד, שהיה גבר נפוח למדי בעצמו, תפס את שני הבריונים בצווארוניהם וסחב אותם לכל אורך החצר עד דלת האלון הכבדה, הוריד את המחסום בתנועה מגושמת ברגלו ודחף את הדלת, נשמעה חריקה מחרישת אוזניים. "יא-אללה" נשמעו צעקות מאחורי גבו, שהעידו על כך שכבר מאס על חייליו לשמוע את החריקות הללו. "אם אני אשמע עוד ציוץ קטן אתם תעבירו גם את הלילה באימונים" נהם עליהם המפקד. "ובבוקר, כשעפעפיכם כבר יהיו חצי סגורים אתם תשמנו את הצירים, עד שיפסיקו החריקות" הוסיף. "ואתם שניכם, אם אתקל עוד פעם בפרצופים שלכם היום, אני נשבע שאשבור למישהו מכם את המפרקת".

"תשבור את שלו, אני לא חוזר" אמר טאן בחיוך ססגוני.

"סתום" רעם המפקד ובעט בישבנו, מה שהגביר למדי את מהירות תעופתו ואת עצמת התרסקותו על הקרקע. למשמע גינוניו אמר קאלווין, שכאב לו לא פחות: "פעם הבאה תדע מה להגיד ומתי, בבון שורץ פרעושים שכמוך"

השער נטרק בחבטה רמה, שהקפיצה אותם על הקרקע.

"מה אמרת?" אמר טאן בעודו נאבק לקום על רגליו, מתנועע מצד לצד מעומס השריון יקר-הערך שלבש, כמו כולם.

"אנ'לא יודע מה איתך אבל לי מתחשק לחטוף איזה שוק חזירון מבושל ברוטב קארטיניאני ולהרוות את צמאוני בכוס בירה שופעת קצף באיזו מסבאה עם בחורות... מה דעתך על זו שבה ביקרנו אתמול? כן, בחורה עם חזה שופע שתשב על ברכיי..." קאלווין ליקק את שפתיו בעודו מצייר במוחו תמונה ססגונית למדי זו.

"אתה משוגע?! אז נחזור מחר באותו מצב, הוא שוב יעיף אותנו" אמר טאן, מחכך את ראשו וגונח. "אני הולך לישון במגורים, אם אתה רוצה להתפנק אז לך לבד" אמר טאן.

"מה פתאום נהיית לי תמים שלא אוהב אוכל, בירה ובחורות? יאללה בוא, נשתחרר קצת, כשנחזור נעשה את עצמנו פיכחים" אמר קאלווין, משחרר את רצועות שריונו. 

טאן הסתכל עליו במבט מעוקם. "אמרתי את שלי, אני הולך!" אמר בגמגום, הסתובב והחל לצעוד במהירות לכיוון מבנה המגורים, שנראה קצת מטושטש בעיניו. בדרכו, פנה לעבר מחסן הנשק שהיה בחוץ, במרחק לא רב מחצר-האימונים, ומסר את השריון לקוואי, הנשק המבוגר והמסוקס, שהיה אחראי על המלאי והאספקה.

"אני עוד אכנס לקחת אותו היום" אמר, הצדיע בליצנות למפקד חיילות הצבא השאקארי לשעבר, והאיץ את הליכתו.

מאחור שמע את קאלווין צועק לעברו: "טיפש אתה, אתה זוכר את הכדור הנוצץ שהראתה לנו האישה ההיא בפונדק?"

הוא לא סב על עקביו.

"היא לחשה לי משהו באוזן כשהתעלפת מרוב שיכרון", אמר קאלווין במין קלילות שאינה אופיינית לו.

טאן הסתובב וקפא על מקומו בעוד קאלווין צועד לעברו בצעדים כבדים.

"תחזור שוב, מה קרה אחרי שהתעלפתי חלאה שכמוך?!"

קאלווין כבר היה במרחק צעדים ספורים ממש ממנו.

"הדבר היחיד שאני נזכר בו זה שכשהתעוררתי לא אתה הייתה זה שעמד לצידי"

"אלא מי? עלמה שופעת חזה עם מחשוף רחב?" שאל קאלווין.

טאן לא השיב, במקום זאת, הפנה לו שוב את גבו והמשיך בדרכו. קאלווין מסר בהזדמנות את שריונו לנשק, מצדיע גם כן בדרך מטופשת. הוא מיהר אחרי טאן בראות מבטו הנזעם של קוואי, שלא אהב שמתגרים בו כך, והיה מסוגל להחזיר, אך העדיף לשמור על איפוק. הוא לא רצה להסתכן באיבוד תפקידו בפעם השנייה בגלל שטות שכזו. בכל פעם שהחיילים, שחיבבו מעשי קונדס שכאלו הצדיעו לו, הוא פשוט הזעים את פניו והם מיד היו נעלמים מהמקום. כך גם הפעם.

"חכה, אני אספר מה קרה, איך אתה יכול להיות בטוח שלא ניסיתי לעזור לך?" צעק לעברו קאלווין.

טאן המשיך ללכת, הוא לא הביט לאחור.

היום היה סגרירי למדי, עננים קפואים בגוונים כהים נדדו בשמי הצהריים. השמש החלה להפציע, נחשולי אור בצבצו מבעד לעננים. הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, לא הזמן לבילוי. החיים בעיר אולי שקקו, הרי ככלות הכול היו אלו ימי חגיגות הבציר, אבל לפי האווירה ששררה באותה שעה כל עובר אורח היה הופך תוקפני למדי אם היו שואלים אותו שאלה בנוגע להגעה לנקודה מסוימת בעיר, והיא - חגיגות הבציר שבטירה מוקפת החומות הרמות. אף אחד מלבד המוזמנים רשמית על-ידי הלורד לא היה רשאי להיכנס, הכול ידעו שניתן למצוא שם שפע מאכלים מעמים ותרבויות שונות ומגוונות. אפילו מארגאן הרחוקה, שהייתה ידועה בפירותיה המשובחים. אך כאמור, לא הכניסו לשם אף אחד מלבד אלו שהחזיקו באישור מיוחד, וזה היה מה שהרגיז את התושבים – המבוגרים לרוב, הצעירים חגגו בצניעות כאילו אין כלום בדבר, ולכן שררה בעיר אווירה של מחלוקת.

קאלווין כעס כעת. הוא רץ לעברו של טאן, תפס בכתפו וסובב אותו בעוצמה. "איך אתה מעז?!" שאג. פני נראו כפני חיה פראית המתכוננת לקפוץ על אויבה, "החבר שויתר על הצעה מהמסדר המכובד ביותר באזור, בשביל מה? כדי לנסוע איתך לעיר שכוחת אל זו ולהשתקע באיזו טירה מזורגגת על-מנת לשרת איזה לורד זוטר?! החבר היחיד שנשאר איתך כשכולם החליטו שאתה לא בן-אדם אחריי התקרית האחרונה, ואתה מפנה לו עורף... אה?! הייתי יכול בקלות ללכת למקום אחר ולהשאיר אותך לגורלך כאן לבד, עם כל החרא הזה מסביב. היית תקוע בסלאנגיר המסריחה הזאת, משוטט ברחובות ומקבץ נדבות אם לא אני!"

טאן המשיך ללכת.

"עצור, חתיכת חלאה..." צרח קאלווין, "עצור...זה-" הוא נחנק בניסיונו לעצור את הדמעות. "זה לא היה באשמתי, אני אספר הכול, נשבע... חכה!" קולו התחיל להישבר ובעוד פניו מכוסות בכפות ידיו הוא כרע על האדמה, מתקפל, אוחז בבטנו.

"קאל" הסתובב טאן, "שמע, חבר... אנ-אני..." ואחרי שהתקדם מעט לעברו הוסיף: "באמת שאין לי מושג, בהתחלה חשבתי שזו הייתה הנערה שמצאה חן בעיניי, חשבתי שהיא זו שנשארה לצידי, הרי לא זיהיתי אף אחד לפחות במשך יומיים לפחות, אבל עכשיו נזכרתי שהיא נעלמה מיד אחרי שהתעוררתי, משקיטה אותי ומשכנעת שיש מי שידאג לי... אני לא יודע מה לחשוב... סלח לי..." הוא הרים את קאלווין המתייפח מהאדמה וטלטל אותו קלות.

קאלווין ניסה לחזור לעשתונותיו, "ביקשתי ממנה להשגיח עליך" אמר בעודו מנגב את הדמעות שזלגו במורד לחיו. "לקחנו אותך לאיזו חורבה באזור זרוק. בזמן שחיפשתי דרך להוציא אותנו מהעיר בלי שיבחינו בך, כשסידרתי את העניינים עם אחד מהנציגים של הלורד שלנו בלשכתו של ראש העיר, היא השגיחה עליך. זה לקח זמן רב... אני חייב להודות." כשאמר את המשפט האחרון, נשמעה נימה של שעשוע בקולו. "אני זוכר את הפקידה שחייכה אלי כשחיכיתי לאדון ההוא, איך היא שאלה אותי אם אני יכול אולי להוריד בשבילה את החולצה ואז הכול יהיה מסודר" חייך קאל, "אז ניגשתי אליה והורדתי ממנה את החולצה, כשהיא התחילה לצרוח הגיעו שני שומרים במדים שחורים - של משמר העיר, אז הסברתי להם שהיא ביקשה, אחד נתן לי אגרוף..." חיוכו של קאלווין רק התרחב, "או... איך שהוא הצטער על זה אחר-כך, היא כבר הסכימה להיכנס איתי ל-"

"אין צורך בדיוקים" קטע אותו טאן. "אני מצטער חבר, לא ידעתי, סולח?"

"לא"

"מה זה?!" התרעם טאן.

חיוך ערמומי עלה על שפתיו של קאלווין. "בצחוק" אמר והושיט את ידו, "חברים?"

"לא!" אמר טאן בנימה מרושעת. "סתם, סתם... חברים!" הוסיף לאחר רגע בהביטו בקאלווין, שפער את עיניו. הם לחצו ידיים. "רק בפעם הבאה, תספר לי מה קרה לפני שאנחנו הולכים לשתות..."

 

* * * * *