ארבעים ושבעה הסמוראים הנאמנים

הטקסט הבא מובא ומתבסס על "המיתולוגיה היפנית", מאת יעקב רז. הספר הוא חלק מהסידרה "מיתוסים", בעריכת דן דאור. ספר מצוין שמעביר בצורה מרתקת ומלאת מחשבה באופן יוצא דופן את האווירה המיוחדת של התרבות היפנית המופלאה והמעניינת.

התקרית

אסאנו היה דאימיו, אדון אציל, שכמנהג הימים ההם עלה לעיר הבירה אדו על מנת להיפגש עם השוגון צונאיושי. לאדו הלך ללמוד את הלכות ההתנהגות הנאותה בארמון, כדי שלא יבייש את עצמו בעיני השוגון ובעיני שאר הדאימיו. הוא בחר לו למורה את הדאימיו קירה, הממונה על הטקסים.

בין אסאנו וקירה, התלמיד ומורו, פרץ סכסוך. יש שטענו כי אסאנו, מתוך בורות, לא גמל על שירותיו של קירה במתנה נאותה, ויש אומרים שהסכסוך פרץ משום שקירה חשק באשתו של אסאנו. כך או כך, בשעת החזרות על הטקסים עלב קירה באסאנו, והלבין פניו ברבים.

אסאנו שלף בזעמו את חרבו, ופצע את קירה. בכך עבר שתי עבירות חמורות: הוא שלף חרב בארמונו של השוגון, ופצע דאימיו הגבוה ממנו בדרגה.

אסאנו נצטווה להרוג את עצמו בטקס הספוקו – הידוע גם בשם חאראקירי – הלא הוא טקס ההתאבדות של הסמוראי. אדמתו ואחוזתו הוחרמה.

טקס הספוקו

אסאנו הכין את עצמו לטקס. בחדר צדדי לבש קימונו לבן, ומעליו קימונו משי שחור. אחרי טקס מקדים קצר, שבו הודיע נציג השוגון לאסאנו על עונשו, הוא הובל אל הגן, שבו הכינו משרתים מבעוד מועד את כל אבזרי טקס הספוקו.

היתה זו השפלה גדולה, שכן דאימיו כאסאנו ראוי היה שיבצע את טקס הספוקו בחדר סגור, ולא בגן, בחלל הפתוח.

מחצלת טאטאמי הונחה על הרצפה, לצידה בקבוק וכוסית סאקה, וערכת קליגרפיה – מכחול, משטח אבן ואבן דיו. ארבעים ושבעה הסמוראי, נאמניו של אסאנו, התיישבו במעגל סביב המחצלת. בראשם ישבו אוישו קוראנוסוקה, הסמוראי הקרוב ביותר לאסאנו, ובידו קטאנה.

אסאנו יצא אל הגן, עמד מאחורי המחצלת וקד קידה לנציג השוגון ולארבעים ושבעה הסמוראים. הוא נשא נאום קצר, ובו הסביר את סיבת המעשה שעמד לעשות: שתי העבירות שעבר בארמון השוגון. הוא הכין דיו, טבל בדיו את מכחולו, וכתב שיר פרידה על גבי נייר שהיה מונח לפניו:

שברירי יותר מהפרחים העדינים

שהרוח תפיצם לכל עבר

עלי לומר שלום אחרון

ולעזוב מאחורי את האביב החמים.

אז מזג לעצמו מעט מהסאקה אל הכוסית ולגם. הוא חשף את פלג גופו העליון וקרא: "פגיון!" אחד הלוחמים הביא לו פגיון. אסאנו לפת הפיגיון, העביר את מבטו על פני ארבעים ושבעה נאמניו, הביט בנציג השוגון, נעץ את הפיגיון בצד השמאלי של בטנו, והעביר אותו לאורך הבטן עד לימינו. ואז שלף אסאנו את הפיגיון, נעץ אותו שוב, והניע אותו בתוך בטנו במאונך: למטה ולמעלה.

הדם פרץ, ואסאנו רכן קדימה. אוישי קוראנוסוקה הניף את הקטאנה שבידו, ובאיבחה אחת ערף את ראשו של אסאנו. הראש נותר תלוי על פיסת עור וכך לא בויש אסאנו במותו. אסאנו היה בן 35 במותו.

נציג השוגון פרש ולאחר מותו נשבעו ארבעים ושבעת הסמוראים, ובראשם אוישי קוראנוסוקה, לנקום את דם אדונם. מעתה הם היו רונין (משמעות המילה היא 'איש צף'), סמוראים ללא אדון. הם נועצו ביניהם כיצד לתכנן את הנקמה בלא שיתעורר חשד אצל השוגון או אצל קירה אשר על הטקסים.

הנקמה

מכיוון שידעו שהדאימיו קירה יחשוד בהם וישלח בעקבותיהם מרגלים, החליטו ארבעים ושבעה הסמוראי להתפזר בכל רחבי יפן. כמה מהם נטשו את נשותיהם, ואחרים התגרשו. היו שהלכו ובילו את זמנם במסבאות ובבתי- זונות, נטשו את דרך הסמוראי וחרבותיהם החלידו. אחרים שתו לשוכרה, התקוטטו והתרועעו עם פושעים ופוחזים.

מרגליו של קירה ספרו לו אפוא שאין סיבה לחשוש מארבעים ושבעה נאמניו של אסאנו. לדברי המרגלים, יצאו כולם לתרבות רעה, ואין סכנה שינקמו.

וכך עברו שנתיים.

בליל שלג קר וחשוך שבחודש השניים- עשר נאספו ארבעים ושבעה הסמוראי ליד חווילתו של קירה בעיר אדו, ופרצו פנימה. אחרי קרב קצר התגברו על השומרים המופתעים והחלו לחפש את בעל-הבית. קירה ידע שאלו נאמניו של אסאנו שבאו לנקום את מותו. הוא ברח לגן ושם התחבא בתוך ביתן קטן. ארבעים ושבעה הסמוראים חיפשו אותו בכל מקום - הם תחבו את חרבותיהם ואת חניתותיהם בדלתות הנייר, ברצפת הקש, בקירות ובתקרות, בכל מקום שבו עשוי היה קירה להתחבא. אחד מהסמוראים תחב את חניתו בקיר הביתן שבו התחבא קירה, ובלי דעת נעץ את החנית בגופו.

קירה לא הוציא הגה מפיו, וכאשר החנית שבה ונשלפה מתוך בשרו הוא מיהר וניגב אותה בכנף הקימונו שלו כדי שלא יהיו עליה סימני דם. החנית נשלפה נקייה, אולם גניחה קלה שקירה השמיע הסגירה אותו. הסמוראים פרצו פנימה, הרגו אותו, והביאו את ראשו לקרבו של אדונם אסאנו.

למחרת הלכו ארבעים ושבעה הסמוראים והסגירו את עצמם לשלטונות. הם המתינו לגזר-דין מוות שציפה להם – בתלייה, בצליבה או בכל דרך אחרת שיגזור השוגון.

השוגון התלבט בין החוק, שתבע ענישה, ובין האהדה שחש כלפי מנהג הנקמה והכבוד של אותם ימים. לוחם לא היה יכול "לחיות תחת אותם שמיים" עם רוצחי אדונו, ועל פי המנהג נחשב קירה לרוצחו של אסאנו, שכן הלבין את פניו ברבים. נערך דיון ממושך. השוגון עצמו רצה לסלוח ללוחמים הנוקמים, ורבים בקרב הסמוראים ואנשי העם תמכו בדעתו. אך היו גם אחרים, שהאמינו כי אסור להתיר לסמוראים לקחת את החוק לידיהם, ויש להטיל עונש מוות על הארבעים ושבעה.

אחרי חודש של דיונים נמצא מוצא של כבוד, וארבעים ושבעה הסמוראים נאמניו של אסאנו נצטוו לבצע את טקס הספוקו, בדיוק כמו אדונם. בזה אחר זה ביצעו הסמוראים את הטקס, ובסופו נקברו עם אדונם במקדש סנגאקו-ג'י שבעיר אדו. אנשים סגדו להם כאלים ועלו לרגל לקברם המשותף של האדון ולוחמיו. עד ימינו עומדים ארבעים ושמונה הקברים לצד קברו של אסאנו, באותו מקדש.