עמוק בתוך עולם המו"ד… ממש, ממש עמוק.

זהו איזור כל כך רחוק, עד שהוא חסר שם. רוב הקרקע מלאה ירק רדוד ומדוכדך. את שלוות המישור מפריעות אבנים גדולות, שפזורות ללא כל התחשבות בגיאולוגיה.

תמיד עגמומי פה, תמיד יש כאן מעט ערפל.

אף אחד, אף פעם, לא היה פה... מה יש למישהו לחפש כאן בכלל? איזו חבורת הרפתקנים תמצא סיבה להסתובב כאן?

במיוחד בלילה חסר ירח, עם שמיים מכוסי עננים...

ננסק, גיבור ורע לו

...ומתוך הלילה באה צעקה.

צעקה ארוכה ומתמשכת, צעקה של כאב ויסורים כמעט בלתי נסבלים.

צעקה שבקעה מפיו של גובלין קטן שניסה לבעוט באבן גדולה, ועכשיו קפץ במקום, מחזיק את רגלו וצורח.

"אוי, איזה חירבון," צעק היצור הקטן, "זה כאב!"

הוא קפצץ במקומו במשך זמן מה, ולבסוף התיישב על אותה אבן מרושעת והחל למצוץ את כף רגלו בקולניות.

גובלינים הם עם מאוד גמיש.

הלילה הצונן נמלא בקולות מציצה רעשניים, שנפסקו מדי פעם כשהגובלין חזר לקלל.

לאחר מספר דקות נרגע הכאב ברגלו, והגובלין הקטן קם וחזר לצעוד על פני המישור החשוך, אם כי בצליעה קלה.

"אבן מטופשת..." הוא מלמל לעצמו, חוזר לנורמת הגידופים שעבר שוב ושוב ביומיים האחרונים. "שבט מטופש… חיים מטופשים…"

נסחף בפלשבק קצר, נזכר הגובלין בשדה הקרב עקוב הדם אותו עזב רק לפני יומיים.

"לעולם אל תקשיב יותר לסיפורים על עושר וכוח, ברור?" נזף הגובלין בעצמו. "זה היה קרב אחד יותר מדי. כמעט מתת שם. היה לך מזל שברחת ללא פגע. אפילו אם זה למקום הארור הזה!!"

הגובלין הניף את ידו באיום אל השמיים, חושף את שיניו ועושה פרצוף שאותו תמיד החשיב כמאיים.

הוא עצר כשהבין כי הוא, בעצם, מדבר רק אל עצמו.

'טוב, אולי מעט פגיעה נפשית.' חשב הגובלין בהשלמה. 'אבל זה בסדר, אני גובלין.'

הוא חזר לצלוע לאורך המישור הסלעי, כשלפתע נח מבטו על משהו, זוהר אדום כלשהו שנראה שהגיע ממעבר לסלע גדול במיוחד שלימינו. הסקרנות הגובלינית השתלטה עליו, והוא דידה לכיוון הזוהר. הוא עקף את הסלע, ונאלם דום למראה שנגלה מולו.

כתובת אדומה גדולה נתלתה באוויר, ללא כל תמיכה נראית לעין. מדי פעם היא הבזיקה, נעלמת למספר שניות וחוזרת. היה כתוב בה, במדוברת (אותה אפילו גובלינים מבינים): "לכיף והרפתקאות הרם אותי". חץ אדמדם נמשך מהכתובת לכיוון הרצפה. מבטו של הגובלין ההמום עקב אחריו עד שנתקלה עינו באבן בגודל אגרוף.

"הו, לא." הכריז הגובלין, מתפכח ונזעם. "שום כיף והרפתקאות. לא איכפת לי גם אם זאת אבן הפילוסופים, בשבילי נגמרו ההרפתקאות לתמיד! הבנתם?!"

לפתע הוא שם לב כי הוא מדבר לעצמו בשנית, ולכן החל מביט סביבו במהירות, מחפש משהו שיסיח את דעתו. עיניו נעצרו על האבן שבקצה החץ האדום.

"גם כן אבן." מלמל הגובלין. "בכלל, מה כבר יכולה אבן אפורה ומשעממת לעשו... רגע."

הגובלין התקרב אל האבן בצליעה. הוא הרים אותה ובחן אותה לאור האדום שהפיצה הכתובת.

"היא לא אפורה..." מלמל הגובלין, אך לפני שהספיק לבסס את קביעתו, התפוגגה הכתובת האדומה בהבזק שגרם לו להירתע לאחור בבהלה, ולשמוט את האבן מידו.

הוא כמעט שנפל, אך ברגע האחרון איזן את עצמו ומנע פציעה נוספת.

לאחר מצמוץ קצר התרגלו עיניו לחושך בשנית.

האבן נחה בתמימות על הקרקע, כמטר ממנו.

הוא הרגיש שאבן שכזאת לא ראויה לקללות עסיסיות באמת, ולכן קרא "אבן מטופשת!"

"אתה מטופש בעצמך, טמבל." אמרה האבן.

עברו מספר שניות ארוכות של שקט.

"אה, אבן?" שאל הגובלין.

"כן?" ענתה האבן בקול נשי משהו.

מספר שניות שקטות נוספות עברו להן.

"אה, את מדברת?" שאל הגובלין.

"לא, זה רק נראה לך. אבנים לא יכולות לדבר, טמבל." אמרה האבן בחומרה.

עוד מספר שניות עברו.

"אה." אמר הגובלין.

הוא היה קצת נבוך. כלומר, מה לעשות עכשיו? ללכת? להמשיך לדבר? האבן בעצמה אמרה שאבנים לא יכולות לדבר, ומי אם לא היא צריכה לדעת דברים שכאלה.

משהו בצורת החשיבה הזאת לא נראה לו.

"את בטוחה?" שאל הגובלין.

"כמובן שאני בטוחה, אני אבן. מי אם לא אני יידע כאלה דברים?"

'נו, אז צדקתי.' חשב הגובלין, אבל משהו עדיין הציק לו.

"אני חושב שאת טועה." אמר הגובלין בגמגום. "כלומר, את אבן, כמובן, אני לא מפקפק במה שאת אומרת, אבל בכל זאת-"

"שמע, בחור," קטעה אותו האבן, "בעצם, איך קוראים לך?"

"ננסק." אמר הגובלין, ששמו היה ננסק.

"שמע, ננסק-- ננסק?!"

"אה, כן."

"רואים שאתה גובלין."

"אה, כן?"

"לא חשוב. שמע, ננסק, זה נראה לך הגיוני שאבנים מדברות?"

"אה... לא ממש... לא."

"אז זהו. אם זה לא הגיוני, ויש לך גם עובדות מדעיות מוכחות שאני סיפקתי לך בעצמי, אז למה לנסות ללכת נגד הזרם?"

לננסק, בהיותו גובלין ממוצע, זה היה יותר מדי. הוא החליט פשוט לוותר.

"את צודקת." הוא אמר בבלבול. "אה, אז אני מניח שכדאי שאני אלך עכשיו?"

"בדיוק, בחור חביב, בדיוק. לך, לך לדרכך, והכל ישכח. אל תדאג." אמרה האבן, מרוצה.

ננסק התרומם והחל לצעוד שוב. לאחר מספר מטרים הוא הסתובב, ושאל באי בטחון "את בטוחה?"

"או, כן, כן, כמובן." אמרה האבן במתיקות, וננסק היה מוכן להישבע שהיא מחייכת בנועם. "רוץ לך גובלין חביב, חזור לשגרת חייך."

ננסק הביט באבן שוב פעם. הוא הפנה את מבטו בחזרה קדימה, תוך כדי מלמול "טוב, אה, אני מניח שאת יודעת. להתראו-"

ואז ננסק הבין משהו.

האבן באמת לא היתה אפורה... היא רק נראתה כזאת בגלל אור הכוכבים החיוור שביצבץ מבעד לכיסוי העננים העבה.

היא היתה אדומה. ומלוטשת. ובגודל של אגרוף.

אבן חן בגודל של אגרוף.

למי איכפת אם היא מדברת?

"אוצר!!" צעק ננסק בטירוף וזינק אל האבן.

"לא! לא! מה אתה עושה?!" צעקה האבן בבהלה. "לך מכאן! קישטה! לא רוצה גובלין!"

ננסק הרים את האבן ובחן אותה בשנית. כן, זאת בהחלט היתה אבן חן. ורק לפי המשקל היא היתה שווה המון... 'היהיהיהי... אוצר! זהב! איזה כיף להיות גובלין. '

"תניח אותי תכף ומיד!" צעקה האבן על ננסק.

"תהיי בשקט!" הזהיר אותה ננסק. "לא רוצה לשמוע ממך יותר אף מילה!"

"מה אתה מתכנן לעשות איתי?" התנשמה האבן.

ננסק נחר. "אני עומד למכור אותך ברגע שאגיע לפלינטווד."

"למכור אותי?!" קראה האבן בזעזוע, אך לפתע עברה ללחישה עניינית. "בכמה?"

"אה, חשבתי אלף מטבעות. אולי אלפיים." אמר ננסק.

הוא חשב שהוא ראה את האבן מאדימה מכעס, אבל זה לא הגיוני, נכון?

"אלפיים?!" שאגה האבן על הגובלין, שמרוב הפתעה העיף אותה באוויר. האבן נחתה על הקרקע והחלה להאיר באור פנימי אדמדם, שהתחזק מרגע לרגע.

"אלפיים!!" חזרה האבן. "אני היא עתק מהימים שבטרם נברא העולם, והגובלין הזה רוצה למכור אותי באלפיים?!"

היא פנתה אל ננסק, שבינתיים מצא מסתור מאחורי איזה סלע, והחלה לרחף אליו באוויר.

"יש לך מושג כמה אני שווה, גובלין עלוב?!" צעקה האבן המרחפת.

עברו מספר שניות של שקט.

"שאלתי אותך שאלה!" צווחה האבן.

"אה, חשבתי שזה היה רטורית!" קרא ננסק בפחד. "אה, אז, אולי, אה, חמשת-אלפים מטבעות?"

"יצור אומלל, אתה לא מסוגל אפילו להעלות בדעתך מהו שווי האמיתי!" צחקה האבן ברשעות. "אני בספק אם ישנה איזו ממלכה בעולם כולו שתוכל להרשות לעצמה אפילו רסיס מהפאה הפחות מעניינת שלי!"

"אה, באמת?" שאל ננסק ומצמץ מספר פעמים.

אורה של האבן התייצב, והיא נשארה לרחף באוויר כמטר מננסק. "טוב, אולי הגזמתי. תראה, זה תלוי איך מסתכלים על זה. בתור התחלה, אולי מישהו כן יוכל להרשות לעצמו לקנות אותי, וזה תלוי בכלכלה המקומית ופרטים רבים נוספים, ובכלל, אין לי פאה פחות מעניינת כי אני חתוכה באופן שווה בדיוק, מה גם שאי אפשר לקחת ממני רסיסים כי אני חסינה לכל חוץ מכוחות-על בראשתיים, אבל אפשר אולי תיאורטית-"

"אה, סליחה?" קטע אותה ננסק. "אם את כל כך חזקה והכל, תוכלי אולי לעשות קסם ולהעביר אותי הביתה וזהו?"

"הביתה?" שאלה האבן, נוחתת בעדינות על האדמה.

"כן, אני בדיוק חוזר מאיזה קרב זוועתי במיוחד. סיפור ארוך, אני אספר לך מתישהו." אמר ננסק במהירות.

"ארר, החלטתי לפרוש מחיי הקרב והאוצר. אני באמת מאוד מתחרט שרציתי למכור אותך, אבל אני רק רוצה הביתה. לא שאני לא חושב שאת לא שווה שיחזיקו בך." הוא הוסיף במהירות, כשראה שהיא מתחילה להאדים. "את בטח חזקה מאוד."

האבן ספגה את המחמאה. "תודה, תודה." היא אמרה בבישנות. "לא צריך."

"אה, כן," המשיך ננסק, "אז פשוט חשבתי לעצמי: עם כוחות כמו שלך, אולי תוכלי לעשות איזה משהו שיעביר אותי הביתה וזהו? אני אעזוב אותך לנפשך, מבטיח."

"אני יכולה להעביר אותך ולעזוב אותך לנפשך, כן..." אמרה האבן בהרהור. "מצד שני, אולי אני כן אקח אותך למרות הכל, אפילו שאתה גובלין... אתה דווקא נשמע די... (ארר..) אינטליגנטי... יחסית."

"אה?" שאל ננסק, שלא הבין כלום.

"כרגע אני מאוד מוגבלת בכוחותי." הסבירה האבן. "אבל אם יהיה לי נושא אבן, הוא יוכל להפעיל את כל טווח היכולות הרחב שלי."

"טווח יכולות?" שאל ננסק, שדמיונו התחיל להתעורר מתרדמת החורף. הוא התחיל לחשוב על זהב.

"ובכן, להיות תקועה על מישור האבנים הזה במשך שלושת אלפים שנה בלי נושא אבן זה די משעמם, אתה יודע. ולמרות שלא רציתי גובלין..." האבן שתקה לרגע ולאחר מכן הוסיפה בהשלמה "חשבתי, אולי, אם מתחשק לך, להיות נושא האבן לכמה זמן."

"תסבירי לי שוב...?" אמר ננסק.

"נו, פנטסיה נוסחתית. אפילו אתה יכול להבין. נושא האבן? אני חפץ קסום נורא חזק, בלה בלה בלה, ואתה האדם היחיד שראוי להחזיק אותי בשביל להילחם ברשע המאיים להשמיד את העולם, בלה בלה בלה."

"יש רשע שמאיים להשמיד את העולם??" שאל ננסק בפחד פתאומי.

"מה פתאום!" הרגיעה אותו האבן. "אבל משעמם לי. אני רוצה ריגושים, הרפתקאות! אתה בטח יכול להבין את זה, נכון?"

"לא." אמר ננסק נחרצות. "רק לפני כמה דקות הגעתי למסקנה שריגושים והרפתקאות נוטים להרוג את המתרגש וההרפתקן. אני לא חושב שאני רוצה להיות ה.. נושא שלך." הוסיף הגובלין בפקפוק. "אני לא בדיוק חובב הסכנות המושבע. 'תנו לי גומחה וערימת אוצר ואני אהיה גובלין מאושר', זה המוטו החדש שלי."

"כל דמויי ההוביטים אותו דבר." מלמלה האבן לעצמה, ולאחר הוסיפה בקול "תראה, זה יכול לצאת לך רווחי. אני מציעה לך כוח אין סופי כמעט, בכף ידך! מילולית!"

ננסק נאלם דום. עם כל הכבוד למוטו...

"אין סופי?" הוא מלמל, "עד כמה זה... אין סופי?"

"ממש המון!" אמרה האבן. "יוכלו להיות לך כמה עבדים שאתה רוצה!"

"מה, כאילו, יותר מחמישה?" שאל הגובלין.

"אני מדברת על מליונים!" אמרה האבן בהתלהבות. "מליארדים, אם תתנהג בתבונ-, אה, אז לא חשוב."

"כמה זה מיליון?" שאל ננסק, מרים את האבן מהאדמה.

"כמו מאתיים אלף פעמים חמש." אמרה האבן.

ננסק לא הבין, אך הוא לא רצה להיראות טיפש יותר ממה שכבר עשה את עצמו.

"אה." הוא אמר בטון המבין והמתוחכם שלו. "כמובן."

"אבל ננסק, זה לא יבוא לך בקלות כזאת." הזהירה האבן. "עליך לדעת כיצד להפעיל אותי."

"למה שלא תגידי לי?" שאל ננסק בהגיון.

"בתור אמצעי הגנה, כדי שאני בעצמי לא אשתלט על העולם, אני לא יודעת איך להפעיל את עצמי." אמרה האבן בהתנצלות. "תצטרך לגלות לבד."

"עד כמה מסובך זה כבר יכול להיות." אמר ננסק בביטול.

"תשמע—"

"הוקוס פוקוס!" צעק ננסק.

"אהה!"

"קרה משהו?"

"בטח שקרה משהו! הבהלת את האימ-אימא שלי! מה אתה צועק כמו מטורף?"

"אז איך אני אמור להפעיל אותך?" שאל ננסק, בוחן את האבן מכל כיוון.

"דבר ראשון, תגיד לי להיפתח."

"אבן, תפתחי."

"לא קוראים לי אבן, דביל."

"אז?"

"סטייסי."

"איך? לא שמעתי."

"סטייסי! בסדר?! קוראים לי סטייסי!"

"ואת אמרת ש-לי יש שם מטופש! בשם גורבאש, בכל ימי חיי לא שמעתי--"

"הבנו, הבנו, נורא מצחיק. נו, תפקד עלי כבר. נחכה עוד הרבה זמן?"

"סטייסי, תפתחי."

מספר כפתורים צצו לפתע על פניה של אחת הפאות, עטורים ברונות מסובכות וזוהרות בשלל צבעים.

"מה קרה?" שאלה האבן.

"יש פה כפתורים." אמר ננסק.

"תזהר ננסק, לך תדע מה הם עושים..." הזהירה האבן. "אל תלחץ עליהם עדיין."

"אה, לא ללחוץ?" שאל ננסק בדאגה.

"אל תגיד לי." אמרה האבן. "כבר לחצת."

"אה, כן."

האבן התחילה להאדים. "אני לא בטוחה מה הפעלת, ננסק!" קראה האבן, "אבל זה מתחחחיייל...."

ננסק הביט באבן בתדהמה, כשלאחר רגע היא האדימה לשיא כוחה, ושיחררה את האנרגיה בהבזק מלווה ברעם המתאים לאירוע.

לפתע פתאום התחיל היקום שמול ננסק להתכווץ. בסערת ברקים אדירה הפכה הנקודה הקטנה לשער עגול כחול-כסוף, שהגובלין הקטן, שלא הספיק לברוח, נשאב לתוכו בצעקות אימה.

בסערת ברקים נוספת קרסה התופעה המשונה בחזרה אל תוך נקודה אחת ונעלמה.

המישור הסלעי היה שקט הרבה יותר עכשיו.