המיתולוגיה המסופוטמית

אחת המיתולוגיות הידועות פחות באיזורינו היא דווקא המיתולוגיה הראשית של איזורינו – זו של שומר, אשור ובבל, של התרבויות המסופוטמיות ששלטו על שטח הסהר הפורה (כיום בעיקר עירק) במשך אלפי שנים עוד לפני בואה של התרבות הרומאית. משמעות השם "מסופוטמיה" הוא "ארץ שני הנהרות", מיוונית. היוונים, בכלל, לקחו רעיונות רבים מתוך המחשבה המסופוטמית אל תוך המיתולוגיה שלהם, כך שרעיונות מסויימים שיקראו במסמך זה, כגון הספן המעביר את נשמות המתים על פני נהר השאול, יראו מוכרים בתחילה. יש לזכור שכאן הוא מקורם האמיתי, ולא ביוון.

התקופה המסופוטמית מחלוקת לארבע תרבויות מרכזיות: שומר, אכד, אשור ובבל, כל אחת היתה גדולה וחזקה יותר מזו שבאה לפניה. בעוד ששומר היתה לא יותר מאוסף ערי מדינה קטנות, בבל היתה כבר מעצמה מזרח-תיכונית שהיתה נלחמת במצריים ויוון באופן פעיל. תרבויות אלו שלטו באיזור הסהר הפורה, כל אחת בתקופתה, במהלך השנים שמשנת 3000 לפני הספירה ועד לתקופת הרומאים. התרבויות שאלו רעיונות וסיפורים אחת מהשניה, ועל כן נוטים להתייחס למיתולוגיה כולה כגוף בודד. הדבר מביא לכך שישנם מספר וריאציות שונות למדי על סיפורים כגון בריאת העולם ויצירת האדם.

בגלל שתרבויות אלו התקיימו לפני זמן רב כל כך, והשאירו אחריהם כתבים בעייתיים ומועטים, הפירוט על המיתולוגיה שלהם לוקה בחסר. כך למשל במסעה של השמש בשאול, במהלך הלילה, ידוע לנו רק כי עבר עליה תהליך כלשהו – איננו יודעים בדיוק מה. במקומות בהם אני מדבר על אירועים לא ברורים, לכך בדיוק הכוונה – אף חוקר בימינו איננו יודע בדיוק מה חשבו על כך המסופוטמיים. עבורנו, הדבר מאפשר להכניס כל רעיון שמוצא חן בעינינו אל תוך הסיפור.

עלילות גלגמש

אחד הסיפורים הגדולים הראשונים בהיסטוריה, עלילות גלגמש מגלגל את סיפור הרפתקאותיו של גלגמש מלך העיר ארך, ששלט בה (באמת) כאלפיים שמונה-מאות שנה לפני הספירה.

חלק ראשון

גלגמש היה מלך צעיר ויפה תואר, ענק, נבון ואכזר, בעל רוח סוערת. אביו היה מלכה הקודם של ארך, ואימו היתה אלה, ועל כן הוא שני שלישים אל ושליש אחד אדם. במהלך תקופת מלכותו בנה גלגמש חומות גדולות בעירו, ויצא למלחמות כנגד ערי המדינה השכנות, בכולן ניצח בזכות כוחו וכשרונו.

מאחר והגשים את כל מאויו כבר בגיל צעיר, נותר גלגמש חסר מעש בארמונו. הוא החל להתאכזר לעמו על מנת להפיג את השעמום. המלך הענק המציא משחק לפיו הוא רוכב על גבו של נער צעיר, במטרה לבעוט בכדור אל תוך חורים באדמה. אימותיהם של הנערים היו עומדות בצידי המגרש, בוכות בשקט, ומקבלות לידיהן את הנערים המותשים שלעיתים אף מתו. אכזריותו של גלגמש לא ידעה סוף, והוא העז אפילו לגבות מהנשים הבתולות את זכות הלילה הראשון לפני החתונה.

אנשי העיר ארך סבלו רבות, עד שלבסוף קראו לאלים שיבואו לעזרתם. האלים שמעו בקולם ופנו אל האלה ארורו, שבראה את האדם הראשון, מבקשים ממנה שתברא יצור חדש שישווה בכוחו וברוחו הסוערת לגלגמש. יצור זה ייאבק בגלגמש, יעסיק אותו, ובכך תבוא מנוחה לתושבי ארך היגעים. ארורו יוצרת מתוך הטיט שבשדה את היצור אנכידו, ערום ומלא שיער פראי, ומשאירה אותו ביער.

אנכידו גדל בטבע, עם החיות, אוכל מעשב השדה ושותה ממימי הנחל. הוא משתמש בתבונתו על מנת להגן על החיות מפני מלכודותיו של הציד, מפרק אותן ומפזר את חלקיהן. הציד אובד העצות ניגש אל העיר ארך, אל גלגמש, ומבקש ממנו עזרה כנגד חיית הפרא אנכידו. גלגמש מציב לעזרתו קְדֵשַה (כוהנת-זונה מקודשת) בשם שַמְחַה, והציד מוביל אותה אל השדה. כשאנכידו רואה את שמחה הוא מתאהב בה נואשות. שמחה שוטפת את אנכידו, נותנת לו בגדים ומלמדת אותו לאכול לחם ולשתות בירה. מאוחר יותר, השניים ממשים את אהבתם (ובמשך שבעה ימים רצוף, אגב).

לאחר הוא מתאושש מהחוויה, אנכידו מגלה שחיות היער בורחות מפניו כל פעם שהוא מנסה להתקרב אליהן – הוא מריח מתרבות, מאנושיות, מלחם ומבירה. בגדיו הצבועים בולטים ביער, מפריעים לעיניהן של החיות. אנכידו איננו עוד חלק ממשפחת היער, אך לעומת זאת, איננו יודע דבר על משפחת בני האדם. הוא מרגיש אבוד ומחפש נחמה אצל שמחה, שמציעה לו לגשת אל מלך ארך, הלא הוא גילמש, לחפש עצה...

המשך יבוא.

אלים

האלים המסופוטמיים הם סוג אחר של ישות מבני האדם. הם נוטים להתגלם בצורה אנושית בסיפורים רבים, בהם ניתן לראות כי הם אינם חזקים יותר מבני האדם, אלא פשוט בעלי יכולות ייחודיות להם. כך למשל אלים רבים יכולים ליצור יצורים חדשים בן רגע (לרוב מתוך צורת עפר כלשהי), אך עליהם לאכול ולשתות כבני האדם, ויש להם את כל הצרכים והתאוות של אדם רגיל. למעשה, על פי אחד הסיפורים האלים יצרו את בני האדם מאחר שהתעצלו מלעבוד את האדמה ורצו שישרתו אותם.

האלים אינם מעל לחוקי הטבע, ולא מסוגלים להשפיע עליהם. כך למשל הם מתקיפים אחד את השני בעזרת לחשים מאגיים, כלומר המאגיה היא כוח העליון על האלים. בעיקרון, מה שיש לאלים ואין לבני האדם הוא סדר וידע, והחוכמה כיצד להשתמש ביכולותיהם.

האלים המסופוטמיים עוברים מספר גילגולים. לא מספר דורות, אלא מספר מיתולוגיות שונות של ממש, שלעיתים קשה למצוא קשרים ביניהן. בתחילה היו אנליל ונינליל האלים המרכזיים. אנליל הוא ראש האלים, אל הגשם והאקלים. נינליל, בהתאמה, היא אלת הדגן. יחדיו הם גורמים למחזור החיים בטבע. סים הוא אל הירח, פטרון הביצות והמרעה, ואילו אנכי הוא אל המים המתוקים, החוכמה והמגיה. מלבד אלים אלו היו עוד מספר אלים, בעלי תפקידים פחותים. אף אחד מהאלים איננו רע, מושחת או בעל תכונות שליליות – הם פשוט ממלאים את חלקם בטבע, ולא עושים שטויות כמו אלים יווניים רבים. אלים מאוד פאסיביים ובסיסיים.

סיפור: הויכוח בין אנכי ונימלך

זהו שיא הדרמה אליו מגיעים האלים הראשונים. מדובר בויכוח בין האלים אנכי ונימלך, שמתמשך באופן בלתי פוסק לאורך עשרות שנים. הויכוח נסוב סביב השאלה מי מבין שני האלים חשוב יותר בעולם. נימלך, שיצרה את האדם המקורי מתוך טיט, היא האחראית לצורתו היעילה של האדם ולגורלו לטוב או לרע. אנכי לעומתה הוא אל החוכמה והתושיה, והוא טוען כי לכל בעיה שתציב לו הוא ימצא פתרון.

נימלך בוראת שורת יצורים עם בעיות, אך אנכי מוצא לכולם פתרונות: איש החלש מכדי להחזיק חרב יהיה איכר, איש עיוור יהיה משורר, וכן הלאה. שירים שלמים נכתבו על הויכוח הזה, ועל התחכמויותיו של אנכי, שכנראה לשמוע את עצמו מדבר. הויכוח מסתיים לבסוף בכך שאנכי יוצר בעצמו יצור, ודורש מנימלך שתמצא עבורו פתרון. יצור זה קרוי אומרול, והוא פגום באופן מוחלט. זהו יצור חלוש וטיפש, וחסר כל כשרון. נימלך לא מצליחה למצוא פתרון ליצור הזה, מפסידה בויכוח, ומגורשת מביתה. כאשר אל עוזב את מיקומו בשמים, נכנס כל העולם למצב של מהומה וכאוס – במקרה זה, מתחילים בני האדם לאבד את צורתם ואת ייעודם בעולם, שהרי נימלך היא האלה בזכותה האדם קיבל את צורתו ואת גורלו.

אנכי רודף אחרי נימלך, קורא לה לשוב לביתה, והשניים מתפייסים ומחליטים שלשניהם חשיבות זהה בעולם. היקום שב לקדמותו, וכולם נושמים לרווחה.

איננה (עשתר)

האלה איננה (עשתר בגרסה מאוחרת יותר) היא האלה העליונה של אהבת בשרים ופריון, של מלחמה ושל השחר. היא מיוצגת לרוב כשלמרגלותיה זוג אריות, ובידיה קשת וחרב. איננה שומרת על חירותה ומסרבת להינשא, וזאת למרות שהיא אלת פריון האמורה לעודד משפחתיות. היא האלה של האאוטסיידרים, השוליים, פטרונם של הזונות וחסרי הזהות המינית הברורה. מאחר והיא חופשית, היא כל הזמן בדרכים, במסעות.

סיפור: ירידת איננה לשאול

מסיבה בלתי ידועה מחליטה יום אחד איננה לרדת לשאול. החוק השמימי קובע כי אלי השאול והשמים חייבים להישאר במקומותיהם, ואסור להם להיכנס לממלכתו של השני. איננה מספרת למשרתת שלה אודות הסיכון שהיא מתכוונת לקחת, ומצווה על העוזר שלה נינשובור כי יפנה לשלושה אלים לבקש את עזרתם, במידה ולא תחזור. בעולם התחתון איננה עוברת דרך שבעה שערים, בכל אחד מהם היא מסירה פריט אחד מסמלי כוחה, לבוש או תכשיט בהם טמונים כוחותיה. לבסוף היא נשארת ערומה ומשוללת כוחות, ומתייצבת מול אחותה ארשכיגל, אלת העולם התחתון. איננה מנסה לגזול מאחותה את כס המלכות אבל נכשלת. היא נידונה למוות, וגופתה נתלית על מסמר הקבוע לקיר.

לאחר שעובר זמן רב, מבין עוזרה של איננה כי אירע אסון, וניגש אל האל החכם אנכי. אנכי יוצר שני יצורים מוזרים מתוך הלכלוך שמתחת לציפורניו, מעין בריות שמצויות בין האדם לאלים. לאותם יצורים נותן אנכי את צמח החיים ומימי החיים, ושולח אותם אל השאול. השניים מוצאים את גופתה של איננה ומחזירים אותה לחיים, אך ארשכיגל מפילה עליה הוראה: איננה מורשית לצאת מהשאול רק בתנאי שתשאיר אחריה תחליף לעצמה. איננה מסכימה, ויוצאת מהשאול כשהיא מלווה בשדים נוראיים, גם הם יצורים שבין האדם לאלים. איננה מטילה על בעלה דומוזי (תמוז) להיות מחליפה, והוא נידון לשהות חצי שנה בעולם התחתון, כשאחותו גשתיננה (אלת הגפנים) שוהה שם במחצית האחרת.

דומוזי (תמוז)

דומוזי (תמוז בבבלית ועברית) הוא אל הצמחייה ועבודת האדמה. תמוז, כאמור בסיפור "ירידת איננה לשאול", נשאר במצב בו הוא כלוא בשאול חצי שנה. תקופה זו היא הקיץ הלוהט, שמביא לכמישת הצומח והעלמות הירוקת. קינות שונות נכתבו אודות מותו השנתי של דומוזי, וטקסים סימלו את כליאתו בעולם התחתון ואת תקופת שחרורו. כוחו של דומוזי היה חלש יחסית לרוב שאר האלים, אך בני האדם הראו כלפיו כבוד גדול ודאגה גדולה, כל שנה מחדש נעצבים כשהוא נכלא וחוגגים כשהוא חוזר.

בגרסאות מאוחרות דומוזי איננו נכלא בשאול אלא מת ממש, וחוזר לחיים בסוף הקיץ – ממש כמו הצומח.

השאול

בסיפורים מוקדמים השאול שכן במדבר או באיזור ההרים, כך שעל מנת להגיע אליו היה על האדם ללכת, לא לרדת. בנקודה כלשהי, הרחק הרחק מהישוב האנושי, היה נהר שסימן את הגבול בין עולם החיים למתים. על הנהר נדד ספן שהיה נוהג להעביר את נשמות המתים מצד החיים אל השאול (המקור לרעיון דומה במיתולוגיה היוונית). הברברים שהיו מתקיפים את ערי האדם היו מגיעים ממעבר לשדות, ולמעשה היו שדים, ממעבר השאול.

בסיפורים מאוחרים יותר, כשהאימפריות במסופוטמיה כבר הכירו את האימפריות שבסביבתן, השאול כבר איננו חלק מעולם הפיזי. במקום, העולם מחולק למספר שכבות. הגבוהה בהם היא שמי השמים, בהם שוכן אָנוּ אבי האלים. מתחתיה מצויים השמיים העליונים, בהם שוכן אנליל אל הסערה השולט על שאר פנתיאון האלים המצוי בשכבה זו. מתחתם מצוי הרקיע, מיקומם של גורמי השמיים השונים, ומתחת לרקיע שוכנת הארץ. בתחתית הארץ נמצאים מי התהום –זהו האל אנכי, אל החוכמה, המגיה, והמים המתוקים. מתחתם שוכן השאול.

השאול היא ממלכה ככל הממלכות, הנראית ככל הממלכות. שכחו מהקונוטציות אודות בורות לבה ושדים אדומים – אלו רעיונות נוצריים בלבד. מספר היושבים בשאול גדול בהרבה ממספר היושבים בארץ החיים. יש בה את כל המוסדות הממלכתיים של מדינה גדולה: ספריה, בית משפט, בית עיריה וכן הלאה. תושבי השאול אוכלים טיט ושותים עפר בתור מזון ומשקה. בניגוד לדתות רבות, אין חריצת דין לאדם הנכנס לשאול, וגורלם של כולם זהה ללא קשר לערכיהם המוסריים. לשאול שתי כניסות, במערב ובמזרח. בלילה השמש נכנסת מהשער המערבי, עוברת תהליך מיסטי לא ברור, ויוצאת בשער המזרחי.

מלכת השאול היא האלה ארשכיגל (מילולית, מלכת הארץ הגדולה). יש ברשותה שליחים המסוגלים לצאת מהשאול ולהגיע לקרקע ולשמיים, יצורים שחציים אדם וחציים אל. יש לה גם כרוזים המכריזים בקול על אלו הנכנסים לשאול, סופרת אישית הדואגת לחוקיו הרבים של השאול, וכהן גדול.

את המתים במסופוטמיה היו קוברים ביחד עם תכשיטים רבים, על מנת שירצו אותו כשיגיע לשאול. היה מוטל על צאצאיו להתאבל עליו, דבר שהקל את מסעו אל העולם התחתון.

אמצעים מיסטיים

למסופוטמיים הייתה שיטה מפורטת של פענוח חלומות באופן דדוקטיבי – אם אתה חולם אירוע א' אזי יקרה אירוע ב'. היו אלפי לוחות חרס הנושאים עליהם קודים שונים המצרפים בין חלום לאירוע, מקוטלגים ומפורטים מאוד. דרך נוספת לחיזוי עתידות הייתה צפייה בכבד בקר חי, וניתוח צורתו, צבעו, ריחו וכן הלאה, בפירוט של מאות אפשרויות שונות. אנשי הלחשים במסופוטמיה היו אנשי מקצוע לכל דבר, שלמדו את עבודתם במשך שנים. אדם שהיה רוצה כד היה הולך לכדר; אדם שהיה רוצה לדעת את עתידו היה הולך לידעוני.

למרות שהמסופוטמים (השומרים בעיקר) האמינו בשדים בלתי-נראים רבים הסובבים את האדם, קמעות לא היו חלק חשוב משגרת החיים. במקומם, ברכה בודדת ותפילה מהירה היו פותרות את האדם מצרותיהם של השדים הרעים, ולא היה צורך בהגנה תמידית מפניהם.

למילים היתה חשיבות רבה בקרב המסופוטמיים (אולי מכיוון שהם המציאו את כתב היתדות הראשוני), וכוחן היה חזק מזה של האלים. לחשים, הלא הם תרכובות מילים מתוחכמות ומיסטיות, היו הכלים העוצמתיים ביותר בקוסמוס המיתולוגי, כאשר כל מגיד עתידות ידע מספר רב של לחשים שימושיים אך חלשים בכוחם.

דוגמא לכוחן של המילים מצוי ב-"מֶה" (Mea) השומרי. זהו אוסף החוקים האלוהיים, כמאה במספר, שההחזקה בהם מעניקה כוח מוחלט. לעיתים היו נוהגים האלים לריב ביניהם על זכות ההחזקה במה. אחד המיתוסים מספר על אלת המלחמה איננה כאשר זו באה לביתו של אנכי החכם על מנת לגנוב ממנו את המה. לאחר ששיכרה אותו במשתה גדול היא בורחת מביתו עם מבוקשה. אנכי רודף אחריה ושולח בעקבותיה משרתים שונים, אך היא הודפת אותם לאחור בעזרת קסמים ולבסוף מגיעה לעיר ארך. זו גם הסיבה לכך שבארך מתרחשים אירועים חשובים מאוחרים יותר, כגון עלילות גלגמש.

המלכים היו אוספים ספריות ענק מלאות לוחות חרס, עליהם רשומים פרטים מדוקדקים במגוון תחומים: החל מדמוגרפיה, דרך רשומות מיסים, ועד לשירה אלוהית וסיפורים עתיקים. הכתב נחשב לידע אלוהי, ורק הכוהנים ידעו קרוא וכתוב. השירים אותם כתבו היו למעשה תפילות – השומרים לא הכירו בהבדל בין שני הרעיונות – כאשר כל שיר מתמשך לעיתים על פני עשרה לוחות חרס ויותר, מעל לחמישים בתים בסך הכל (וללא חרוזים). השירים לאו דווקא פיארו את האלים, אך תמיד תיארו אותם ואת פעליהם.

הגדיל ועשה חמורבי מלך בבל, שכתב את החוקה הראשונה בעולם ויצר קובץ חוקים לפיהם תתנהל ממלכתו. חוקים אלו, מאחר והיו כתובים, היו למעשה הוראת האלים שבאה לחמורבי בשנתו.

סיפור: נאום האליש

סיפור יצירת העולם הבבלי (מהתרבויות המסופוטמיות האחרונות). בסיפור זה אנליל, ראש האלים השומריים, כבר איננו מופיע כלל. במקומו, הסיפור מביא את מרדוך הגדול, שנעשה לראש האלים באופן המזכיר מאוד את עלייתו של זאוס לגדולה במיתולוגיה היוונית.

בטרם הבריאה היו שתי ישויות בעולם: אפסו, המים המתוקים, ותיאמת, המים המלוחים. העולם היה חסר צורה, ולשום דבר עוד לא היה שם. אפסו ותיאמת מתחילים ביצירת אלים, כל אל שנוצר מביא עימו את החלק במציאות עליו הוא אחראי – השמש, הצמחים, הירח וכן הלאה. החזקים באלים אלו היו אָנוּ ואֵאָה, שמולידים בתורם את מַרְדוּך. בעקבותיו מגיע דור שלם של אלים חדשים.

בסופו של דבר מתחיל סכסוך בין האלים הצעירים לותיקים, בעקבות סיבה לא ברורה. אחד האלים הורג אל אחר, על ידי כך שהוא מרדים אותו בעזרת לחש (כוחן של המילים) ולאחר מכן הורג אותו. במהומה המשתוררת אאה קוטל את אפסו, ותיאמת נשבעת להתנקם. היא אוספת צבא של מפלצות נוראיות, בניהן איש העקרב, ומציבה בראש הצבא את האל כינגו, המקבל מידיה את "לוח הגורלות" (הדומה למה השומרי הקדום).

אלים שונים פונים להילחם בתיאמת אך נכשלים, ולבסוף מחליט הפנתיאון לבחור במרדוך כמנהיגו. מרדוך מסכים בתנאי שיעשה למלך על האלים האחרים, ולאחר מכן מביס את תיאמת ומבתר את גופה לשניים. מחצית אחת יוצרת את השמיים, והמחצית השנייה את הארץ. הוא לוקח מידי כינגו את לוח הגורלות, ממית את כינגו, ויוצר מדמו המעורב בעפר את האדם. מקדשו הגדול של מרדוך הוא בבבל, בזיקורת האסגילה.